כשעברנו לכפר בקיץ לפני שבע שנים עזבנו בית עשוי טלאים חצר גדולה עם שני מפלסים וסטודיו גדול בעל דלת כחולה.
נפרדנו מחפצים רבים, המונים. החלפנו את רהיטי הסלון בספה פינתית צבעונית אך פיצפונת. רהיטים נבחרים אוחסנו במחסן.
נדחסנו לדירה בגודל שאין לי מילים להסביר כמה היא קטנה. כבר כתבתי עליה לא פעם. ובכל זאת נדמה לי שהציבור לא מתאר לעצמו קוטן שכזה.
במהלך שבע השנים ה"קופסא" הייתה הבית. ומעבר לדלת היה ה"משפחתון" חיים בשני מימדים, כן, גם על זה כתבתי לא פעם. וגם בקשר לחוויה המוזרה הזו תמיד נדמה לי שכמה שאכתוב לא אצליח להבהיר ולהסביר את המוזרות שבדבר.
לקח זמן להתרגל. לקולות של הבית ושל החוץ. לתנועת המילים בין החדרים. לגלי החלומות והמחשבות שמצאו לבסוף את מקומם בין הספרים, במגירת התחתונים ומתחת למיטות.
הדבר ששמר עלינו מכל, שעשה נפח של חיים בבית הקטן, שעזר לכולנו לדמיין ולאחוז חזק חזק בתחושת הבית היה העובדה שדלת הבית שלנו תמיד סגורה. וילונות מכסים את החלונות. וילדי המשפחתון אינם נכנסים אלינו לבית הקטן.
אני מניחה שזה נשמע נורא. בלתי נתפס.
פעם ארחתי אישה מבוגרת שגדלה בבית יתומים. היא הפצירה בי לתת לילדים להכנס רק פעם אחת ודי. הזיכרון של דלת החדר הסגורה של הנזירה עדיין מעורר בה צמרמורת. לא יכולתי לדמיין זאת. לא יכולתי לשחרר.
הייתי חייבת קירות ודלת סגורה כדי שהקליפה הזו החיצונית תעזור לי להחזיק חזק חזק במה שהיה לי.
הילדים שאלו שאלות, לאורך כל השנים. הציצו בכל הזדמנות מאחורי הגב שלנו. פעם בנסיון להרגיע את הסקרנות ציירנו להם מפה של הדירה. הם נהגו לחקור את המקפץ כשהיה צעיר לגבי מספר החדרים, גודלם, גובהם רוחבם ועומקם.
הם דמיינו שבבית שלנו הכל גדול, נוצץ ומפואר. הכל בשפע. חדש ומהמם. הם היו בטוחים שכל אחד מילדי מצויד בכל מיכשור אפשרי. ובכלל שאין להם שעות שינה, מטלות או כל דבר שמסביל ילדים באשר הם.
לאורך השנים שחלפו מדי פעם חשבתי על האפשרות שהילדים יראו את הבית שלנו. ובכל פעם מחדש הרעיון היה רחוק ומבהיל מאד. תחושת המחויבות שלי כלפיהם, המעורבות שלי בחיים שלהם. העוצמות בהן חשתי את הכאבים שלהם או את ההשגים והשמחות שלהם, כל אלה לא שינו את העובדה שלא יכולתי לשאת את המחשבה שהם יכנסו לי ל"בית".
החיים כאן שקופים כל כך, מזכירים לי דפי אורז. את הכל רואים. את מצב הרוח ומצב המשקל. את העצבים על הבעל ואת הדברים שאמרת לילדים שלך. מביטים בך בעדשה עצומה ולא מדלגים על אף פרט.
יש לך יום רע? רואים. סנדלים חדשים? רואים. רבת עם הילד? שמעו. צעקת? יודעים, גם בחלק הרחוק יותר של הכפר כבר שמעו על זה. תכולת שקית הזבל שלך, ידועה. רחשי ליבך. קמטים על המצח. ביוץ. עצבות. חוסר. עודף. הכל פרוס כזנב טווס.
התחושה הייתה שמשהו בבית הסגור מגן עלינו. והתחושה הייתה מוצדקת. שלפחות כאן בפנים, לרוב, אנחנו משפחה רגילה בבית רגיל שעושים בו דברים רגילים. ומעבר לדלת, ובכן, מעבר לדלת, אם מתאמצים חזק ממש אפשר לשכוח לרגע, לשבריר את מה שיש שם. ומה שאין.
השנה הזו הביאה איתה איזו נחת. איזו תחושת ביטחון והתבססות שאינה קשורה לכלום מבחוץ, רק לאיזה קפיץ נסתר שמחובר לסליל שקשור לו חוט שמפעיל את המתג עמוק בנשמה. וכשנהיה ברור שסופסוף יהיה שיפוץ ונזכה לכמה מטרים נוספים החל לנבוט רעיון.
בהתחלה נלחש. מילמול. אולי אפשר ש… אחר כך נאמר בפנים, מאחורי וילונות ודלת. עובד. התפתל בין רגלי הכורסא, בין תחתית הספה. בין מדפי הספרים. לבסוף הפך לנוכח. בבית וגם שם. מעבר לדלת בעולם המקביל.
הילדים הגיבו בהתרגשות של ממש. נקבע תאריך לביקור.
המגולח שאוחז בתיק המירמור התקשה להחליט מה הוא מרגיש. הבכורה הייתה שלמה והקופצני בקושי הצליח לחכות. הקירח ואני נענו במרחב ההחלטה, ממהרים להספיק גם את זה על רצף בלתי אפשרי של מטלות ועשיה שאינה נגמרת.
צלחת עם כדורי שוקולד הונחה על השולחן הקטן ליד הספה. הדלת נפתחה והם פסעו פנימה. לרגע אף אחד לא נשם. המקרר עצר את קירקור המנוע שלו. הם הילכו בחלל הקטן ביראת כבוד ובעונג. עברו בחדרים הקטנים וחייכו. היה שקט שלאט התחלף במשהו שהכי פשוט להגדיר אותו כסתם משהו. מאד טבעי ונעים.
הם שתו מים בכוסות "שלנו" וישבו על הספה "שלנו" וקראו בספר השיאים שנת 2004 בעיניין רב. ופסקו שיפה, וכייפי וקטן. הם דיברו ואכלו כדורי שוקולד. הם התרפקו על הספה ועלי ועל הקירח. סובבים במעגלים. יוצאים מהדלת הזו וחוזרים בשניה. פותחים את הדלת הסגורה תמיד לרווחה.
ילדי היו שמחים. ילדי המשפחתון היו שמחים. הקירח ואני היינו שמחים. חשתי הקלה ושחרור גדול. כאילו עוד שלב נגמר. כאילו עוד מכשלה הוסרה מהדרך. לרגע היינו אחד בבית הגדול. מימד אחד. והייתה קירבה ותחושת היכרות עמוקה ואינטימית מאד. ותחושת חגיגה גדולה. לאחר שעה או יותר החלו יוצאים בעצמם, ממשיכים את שגרת היום. את הקטנה מכולם, אפרוחית מתוקה שבאה אלינו רק עכשיו היה קשה לשכנע לצאת היא ביקשה רק עוד קצת כי נעים לה מאד הבית.
מרגישה שעידן הדלתות הסגורות בנשמתי הסתיים.
אין צורך בהגנה שכזו. אני יודעת לשמור על מה שיש. יודעת לחיות עם וליד ובתוך מה שאין.
משני עברי הדלת.