צילום: יח"צ
דמותו של גבר צעיר מגיחה על הבמה. הדמות מסתכלת סביבה ולא מבינה היכן היא, כשלפתע קול נשי מבקש ממנה להפקיד את כל רכושו בתיבה. איזה תיבה? היכן אני נמצא? מדברים איתי?
בחורה רובוטית, המתגלה כסלקטורית בעולם המתים, מגיחה אל עבר הגבר הצעיר. היא ממשיכה בבקשתה להפקיד את רכושו ומוסיפה בקשה נוספת למלא את הטפסים.
כך מגלה מנשה שלם, שהוא הגיע לעולם המתים והוא מת. אך גרוע מכך, הוא לא עבר בועדת קבלת הפנים לעולם המתים וחלה טעות… הוא לא היה אמור למות…
שתי טעויות אלו הובילו את מנשה או מנאש, כפי שכונה על ידי הסלקטורית, למצבו העגום. בעולם המושתת על בירוקרטיה, על סדר, נהלים סעיפים ותת סעיפים וקווים אדומים, גורלו נגזר.
נעשתה טעות, שלא באשמתו. אנושי לטעות, אבל הארגון עצמו לא טועה! וכיצד מתקנים טעויות בעולם שכזה? על ידי עוד טופס שיתן לטעות גושפנקה.
במצב, שאליו נקלע מנשה, אין לא אפשרות לצאת מעולם המתים והוא אינו יכול לחזור לעולם החיים.
אבל, מנאש ממאן להכנע…
טעויות נוספות של הסלקטורית והממונה עליה,חבר הועדה האחרון למחזור, מביאים אותם לועדת חקירה. בחקירה הבירוקרטיה והרגש עומדים במבחן.
האויב הכי גדול של הבירוקרטיה הוא הרגש האנושי. לכן, המערכת בנויה כך, שמי שמגיע לעולם המתים שוכח. שוכח את מי שהיה ומה הביאו לעולם זה…אובדן בעיני הבירוקרטיה, זה הרס וככל שנשכח יותר מהר, כך ייטב לכולם. אבל, מנאש לא שכח והסלקטורית גילתה את הטופס שלה ונזכרה… הזיכרון הוביל לרגש והרובוטיות שאפיינה אותה בתחילה התפוגגה.
הרגש הוביל להודאה באשמה ולקיחת אחריות. ומי ישא בה? האם הרגש הוא זה שילחם בבירוקרטיה?
כשתגיעו לעולם המתים אל תשכחו למלא את הטופס ולעבור בועדת הקבלה 😉
XOXO
אחת שיודעת 😉
צילום: קרין מילשטיין
"מתים על בירוקרטיה" מאת : שירלי בייטל נתיב | בימוי: אלעד שרעבי | תפאורה: סתיו שי נוראל | תלבושות: עדי אלטר רוטהולץ| מוסיקה: תומר קלינג | שחקנים: דורין מנדל, נתן נתנזון, מני פלורנטין ומשתתף בקולו: ששי קשת
