מכירים את הצורך העז הזה לעשות מעשה, לשבור את הכללים שסוגרים אתכם ולהתחיל להיות נאמנים לעצמכם, לרגשות שלכם, לרצונות שלכם, למעשים שלכם, אבל מפחדים מ”מה יגידו”, “מה יקרה לי” ו“מה אם יהיה יותר גרוע”?
כל חיי התנהלתי לפי חוקים. החוקים שגדלתי עליהם, החוקים שחשבתי שהחברה כופה עליי, החוקים שלכאורה היו אמורים לשים אותי במקום הבטוח, במקום המוכר, באזור הנוחות. אבל מה? לא היה לי נוח. לא בבטן ולא בכלל. לא רציתי להיות דתייה, הנישואים שלי כשלו, לא אהבתי את הסיזיפיות הכנועה והמונוטונית של העבודה שלי, אפילו את הקירות העקומים והישנים שביניהם גרתי לא סבלתי. בדרך לעבודה הייתי בוכה ברכבת. גם בחזור. הפסקתי לרקוד, לפרוח, לארח, להעז. שנים התנהלתי ככה, וכל הזמן הזה ידעתי עמוק בפנים שדי. מספיק. אבל פחדתי. פחדתי משינוי, פחדתי ממה שיגידו עליי, פחדתי מהלא נודע. פחדתי מהחיים.
שבועיים לפני גיל 30 הבטן אמרה לי: “בחייאת רבאק, את כל כך פוחדת ממה שיקרה לך אם, אבל ה”אם” הזה הוא כאן ועכשיו, והכאן ועכשיו הזה לא טוב לך יותר, אז מה כבר יכול להיות? יותר גרוע? אם עד גיל 30 את לא הופכת את החיים שלך אפסייד-דאון, אני עוזבת ואת לא תראי אותי יותר. ואני לוקחת איתי גם את אינטואיציה!”. אז הקשבתי לה. סוף סוף הקשבתי לה. ניערתי מעליי כל מה שכבר לא התאים לי (ואולי לא התאים לי מעולם): את הדת האדוקה, את הנישואים הראשונים שכבר שנים לא עבדו, אפילו את העיירה שבה גרתי עזבתי. לקחתי את לייה שלי בת השנה וחצי והלכתי משם, היישר לזרועותיו של הלא-נודע.
נכון, יש דברים שאני מתגעגעת אליהם מאוד. המשפחה הנפלאה של הגרוש שלי, החברים שאיתם עבדתי, המשכורת הקבועה. אבל אני נוגעת מדי פעם, שומרת על קשר, בונה לעצמי קריירה, ואפילו מהדת למדתי לקחת רק את הדברים שעושים לי טוב. למזלי, בורכתי בהורים אוהבים ובמשפחה גדולה ותומכת שתמיד שם לצידי, בטוב וברע, וזה הרבה יותר קל כשיש לך כתף חמה להניח עליה את הראש ולהחלים.
עד היום, 15 שנים אחרי, אני חיה כמו שתמיד רציתי לחיות. מצאתי אהבה גדולה עם הקיבוצניק הגבוה שלי, הבאתי איתו עוד שני ילדים מדהימים, כתבתי שירים והוצאתי אלבום שאיתו הופעתי (למרות פחד הבמה שליווה אותי כל חיי), עשיתי באנג’י וצניחה חופשית (עוד שני פחדים גדולים) ומצאתי את הייעוד שלי (אבל זה כבר לפוסט אחר). והבטן? היא ואני חיות כיום את חיינו בטירוף, בהרמוניה, בשלווה ובנחת, ואני כל לילה בסלון ביתי היפה אגוזים מפצחת.
מה אני בעצם מנסה להגיד פה? שלפעמים אני חושבת “איפה הייתי היום לולא” ונבהלת. "תמיד תקשיבו לה, לבטן שלכם", אני אומרת לילדים שלי, "היא לא משקרת".
