אני קוראת ושומעת על קריאות הגנאי נגד בני העדה האתיופית וליבי נחמץ. לא, אני לא בת העדה המדהימה הזו, אבל גם אני חוויתי הערות גזעניות ורק בגלל שהייתי שזופה מידי.
לפני המון שנים, בשנת 1987 בדיוק, נסענו בן זוגי ואני לטיול הגדול של אחרי הצבא. בניגוד לחברינו, שבחרו לטייל במזרח הרחוק או בדרום אמריקה, אנחנו בחרנו לטייל דווקא ביבשת השחורה – אפריקה. אומנם התחלנו בטיול תרמילים של חודשיים בתורכיה ויוון, אבל בחודש דצמבר טסנו לקניה. חודש בילינו במדינה המדהימה הזו, מדינה שניסתה באותן שנים לבנות את עצמאותה לאחר שנים של ריבונות בריטניה. התקבלנו בכל מקום בכבוד של מלכים, העריכו אותנו כישראלים וזכרו לנו חסד נעורים בזכות הצלחת מבצע אנטבה, ולו רק בגלל שנאתם העזה לאידי אמין.
חודש בקניה, בעיצומו של קיץ, שמש אפריקנית יוקדת, צבע את עורי הבהיר בדרך כלל לשיזפון עמוק. בן זוגי הוא אשכנזי של ממש, בלונדיני עם עיניים ירוקות, כך שעורו הפך אדמדם והתקלף לסירוגין. יומיים לפני שפקע תוקף הויזה שלנו, בעוד אנו מבלים באי למו, ביקשתי מכמה נשים מקומיות שיקלעו את שערי לצמות דקיקות ויעטרו אותן בחרוזים צבעוניים. התוצאה הייתה יפהפייה ולא הייתה מאושרת ממני.
האושר הזה התחלף בעלבון צורב ברגע שנחתנו ביוהנסבורג שבדרום אפריקה. המבטים שננעצו בי בשדה התעופה פורשו תחילה על-ידי כחוסר נימוס. לא שיערתי במוחי מה הייתה הסיבה האמיתית לכך. יצאנו משדה התעופה במונית למרכז העיר וביקשנו לעלות לתצפית בראש מלון 'קרלטון', שנכון לאותם ימים היה הבניין הגבוה ביותר במדינה והתנשא לגובה של 50 קומות. קנינו כרטיסים לתצפית ונעמדנו בתור למעלית. לפני שהספקתי ללחוץ על הכפתור של המעלית נעמד לידי אחד המאבטחים של הבניין, נזף בי בקולי קולות ודרש ממני לעבור לתור אחר. רק ממני, לא מבן זוגי. כששאלתי למה, הפכו פניו אדומים והוא הצביע לעבר השלט COLOURED (צבעונים). חייכתי אליו ושאלתי אם הוא מתבדח "אני מישראל, אני לא שחורה", ניסיתי להתווכח. זה לא עזר. תוך שניות הצטופפו סביבנו אנשים רבים והאיצו בי לעשות את מה שהוא מבקש ממני בלי להתווכח. בלעתי את העלבון, נפרדתי מבן זוגי והחלטנו שכדי לא לעורר בעיות מיותרות ניפגש למעלה.
אבל גם בקומת התצפית לא נתנו לי להתאחד עם בן זוגי. המרפסת הרחבה הייתה מופרדת ביריעת ניילון, השירותים היו נפרדים, ללבנים היה בית קפה ולצבעוניים רק קיוסק עלוב. מיותר לציין שהתקשיתי לראות את הנוף מבעד לדמעות שהציפו את עיניי.
ירדנו במהירות מהתצפית, בשתי מעליות נפרדות כמובן, ומיהרנו לחפש אכסניה. המבטים החודרים של האנשים ברחוב המשיכו לרדוף אותנו, חלק אף סיננו קללות לעבר בן זוגי על שהוא מעז ללכת עם כושית. היה לי ברור שברגע שאגיע לחדר אפרק מיד את הצמות מעל ראשי ואתמרח בשכבות של קרם הגנה כדי לא להשתזף יותר. ארבעה חודשים עוד טיילנו בדרום אפריקה, ראינו מקרוב את האפליה המכוערת ממנה סבל הרוב במדינה רק על רקע צבע עורו, נכחנו בהפגנות בקייפטאון נגד המשטר וקראנו בעיתונות המקומית על הרשעת אזרחים ושליחתם למאסרים ממושכים רק בגלל שהם העזו להילחם על זכותם הבסיסית לקבל שיוויון זכויות במדינתם שלהם.
המהפכה בדרום אפריקה הוכרעה כארבע שנים מאוחר יותר כשנלסון מנדלה, לוחם החופש, שוחרר מכלאו ודרום אפריקה ביטלה את חוקי האפרטהייד הנוראיים. כמה סבל ידעה המדינה החבוטה הזו, כמה דם נשפך בשם החופש והחירות, כמה לחץ עולמי הופעל על המדינה עד שזה קרה?
24 שנים מאוחר יותר, אני פותחת את העיתון, צופה בטלוויזיה, מגלה לזוועתי שגילויי הגנאי והשנאה נגד אנשים שעורם כהה מתרחשים גם במדינת ישראל. חוקי אפרטהייד עדיין אין כאן, אבל ההתנהגות של אלה הדוחים את מי שצבע עורם שונה משלהם, אם לא תיעצר ותיבלם תקרב אותנו לחוקים כאלה מהר משנשים לכך לב.