אז זהו, שבדרך כלל זה ממש לא נכון, אבל השבת הזאת, אחרי יום שישי עמוס לעייפה ולפני חג סוכות הטומן בחובו אירוח וגם שמירה על נכדים, הרגשתי שאני ממש חייבת ליישם את "יום שבת יום מנוחה".
קמתי מאוחר, ואחרי הצצה קצרה בפייסבוק, קצרה, רק כזמן שתיית הקפה, עברתי לסלון, במחשבה לראות סרט.
הורדתי תריסים, שהאור לא יפריע, מיקמתי את הכורסא כמו שאני אוהבת, והתחלתי לבדוק מה כדאי לראות.
עיני נתקלו בעונה חדשה של "האנטומיה של גריי", עונה ארבע עשרה.
הסדרה מתרחשת בבית חולים, בארצות הברית וסובבת סביב מקרים רפואיים, משולבים בחיי צוות הרופאים. מעניין, מרתק, אבל מה עוד יכולים לחדש ?
סקרנותי התעוררה, מאוד. רציתי לגלות מה עוד אפשר להמציא בעונה חדשה.
בעונות הקודמות היו כבר כל המחלות האפשריות, תאונות מכל סוג גם כאלה שהדמיון לא מצליח לחשוב עליהם. הרופאים, כולם כבר "זכו" להתאהב, להתחתן, להוליד ילדים ולהתגרש, חלק מהם גם להתאלמן, לגלות קרובי משפחה חדשים, לחלות, להירפא וגם לעשות את הבלתי אפשרי בתחום המקצועי.
זהו בית חולים בו כולם מגיעים לשולחן הניתוחים ברגע הגעתם לבית החולים, תמיד יש חדר ניתוח פנוי, כל אחד מקבל חדר פרטי, הרופאים אדיבים והדבר שמדהים אותי כל פעם מחדש, הוא, שהחולים יוצאים מחדר הניתוח, גם לאחר ניתוחים מסובכים, ללא חיבור למכשירים, בהכרה מלאה עם חיוך.
למה לנו, בארץ, אין בית חולים כזה?
אבל כל זה לא חשוב. למרות הכול אני מכורה לסדרה.
כל כך שמחתי לראות שיש עוד עונה. הכנתי לי קערת פופקורן, להשלמת אווירת הקולנוע, התיישבתי לי בכורסא שלי עם רגליים על ההדום והתמסרתי.
פרק ועוד פרק, חופן של פופקורן ועוד אחד אחריו, הפסקת קפה והנה עברה לה השבת במנוחה ובהנאה רבה.
לא סיימתי את הצפייה בכול הפרקים, אבל עכשיו אני מפסיקה כי אחד הנכדים בא אלי לישון.
זה הרבה יותר מהנה, אפילו מעוד פרק ב"אנטומיה של גריי".
נראה לי, שבקרוב מאוד, אזדקק ליום מנוחה נוסף, אני בטוחה כי אמצא לפחות רופא אחד, בבית החולים הזה, שיסכים איתי.
