השבוע השתתפתי בסדנת כתיבה קהילתית שהעבירה מירי שחם פה בקיבוץ.
בין השאר היא דיברה על הזרה כעל שיטה לכתיבה.
הזרה הוא מצב בו מנסים להסתכל על היומיום שלנו כאילו אנו זרים לו. כאילו המקום זר לנו. לשים לב לכל אבן ועץ ולא ללכת באוטומט כי אנחנו כבר יודעים איפה לפנות וממה להיזהר שלא לפול. לפתוח מחדש את כל החושים כדי לקלוט את מה שאנחנו חולפים לידו בלי משים.
במקרה, לפני כשבועיים הפעלתי מחדש את האינסטגרם שלי.
בזמנו העלתי בו 2 תמונות, מאוד מפולטרות. הבנתי שאני לא מבינה כלום ונטשתי.
סדנת אינסטוש שהעבירה הדר קורין לבלוגריות סלונה גרמה לי להבין קצת יותר, ולהעז להתקין מחדש את האפליקציה.
משם הדרך להתמכרות החדשה היתה קצרה. אני כל היום מסתכלת על תמונות שנפסלו מלעלות לפייסבוק – אולי לאינסטגרם הן כן מתאימות? לא פעם התשובה היתה "דווקא כן".
אחלה לאינסטגרם, פחות לפייסבוק
מצאתי את עצמי הולכת בדרך היומיומית שלי ומחפשת מה לצלם, מאיזו זוית, רואה יופי בדברים הכי שגרתיים. באמצע העבודה התעשייתית השגורה – מוצאת נקודות של חן ויודעת שהן תעניינה רבים ברשת החברתית שכל כולה אסתטיקה.
לא הייתי רואה בכלל את הדבורה הזו אם לא הייתי עוצרת כדי לצלם את הפרח בשביל האנסטגרם
ואז ברגע אחד התחברו כל הקצוות.
האינסטרם גרם לי להזרה בשגרה שלי. לימד אותי לפקוח את עיניי לאופן התבוננות חדש. והדהד בי שוב את שירה של לאה גולדברג, שהוזכר בכל פינה לכבוד יום הולדתה.
"לבל יהיה יומי עליי היום כתמול שלשום
לבל יהיה עליי יומי הרגל"
[youtube wYMDLl8Rfw8 nolink]