האחד בספטמבר שלי

התעוררתי לשמיים כחולים בנוף של גלויה  בקולורדו (אסטס פארק)  במהלך טיול מחוף אל חוף שפתח  את חגיגות שנת השבתון הראשונה שלי.

 הילדה הפנימית שלי שאגה משמחה: החופש הגדול לא נגמר!

זו היתה הפעם  הראשונה שלי שלא התייצבתי  מול כתה בראשון לספטמבר, מבלי להרגיש אשמה, והיא חרוטה הייטב בזכרוני.

אני זוכרת גם ראשון לספטמבר אחר, שבו הייתי צריכה לשלוח לראשונה את בני לכתה אלף ובו זמנית להתייצב  מול כתתי בבית הספר, מליאה בתלמידים חדשים שמצפים למחנכת הכתה החדשה..

איזה קונפליקט … בסופו של דבר נפרדתי מהבן שלי בבית, והוא הלך לבית הספר בליווי של שכן וחבר טוב , בוגר ממנו בשנתיים. אאוץ'..

והיום, לתאריך הזה כבר אין הרבה משמעות עבורי ובכל זאת משהו בלוח השנה הקולקטיבי ובאנרגית ההתרגשויות המציפות בכל מקום לא מאפשר לו לחלוף ככה סתם..

תכננתי לבלות אותו בחוף הים.  בראשון לספטמבר זה להיות כמעט סולו על החוף, רק אני והים, ולחוות  שוב את ההרגשה הזו של "החופש לא נגמר"!

אבל "בן אדם מתכנן-ואלוהים צוחק" : הגב שלי תפוס ואני מנועה מלהמשיך את ה"חופש הגדול" הפרטי שלי..

אוףףףף!

התמונות  של אסטס פארק קולורדו מתוך Tripadvisor.com