האור בשולי הענן

אחרי שאלף דמעות ויותר.
אחרי שאלף מילים ויותר.
אחרי שאלף פעימות של הלב. או יותר. יותר
אחרי שנגמר היום ומתחיל חדש שיעלה ויבוא מתוך החושך שעכשיו.
אחרי שהסתתרתי לרגע ונגלתי שוב.
אחרי שחשבתי. שהקשבתי. שכאבתי. שנגעתי. ויותר. יותר.
אחרי שחייכתי. או שלא. לא כי לא רציתי. כי לא הצליח לי.
אחרי שביקשתי שדי. שעוד. עוד.
אחרי שלרגע הכל התבהר.
הכל התכהה.
אחרי האור בשולי הענן.
אחרי שסטינג שר לי באוזניות.
אחרי שנשמתי עמוק. ויותר.
אני הולכת לישון.

מכירים את הרגעים האלה בהם הכל מתחבר לכדי מועקה גדולה?

הרגעים בהם התחושה היא שסופת חול כיסתה את הכל. שגל עכור שטף?

המציאות תחרת חורים. המחר בספק. וכל מה שעשיתם עד היום נראה כתלוי על חוט הסערה.

אז ככה.

בזה הייתי בימים האחרונים. למה?

כי באו ונאספו מכאובים. החלטות קשות. קשות לי ולו וקשות לילדנו.

כי הבכורה נתקלה חזיתית בחיים. והזבנג עשה לה כואב.

כי המטאליסט מסתובב כמו פורפרה ולא מוצא מקום בתוך אי השקט של החלטות ומעברים.

כי הצעיר, בעל הנפש המצוירת במכחול מבין בדיוק ומסרב להאמין. ומקשה ושואל, ולא מניח לא לנו ולא לעצמו.

והקטנה. שמנמונת הקסם. לא ישנה בלילות. בכלל. כי בחושי הבנות במשפחה שלנו היא יודעת שבקרוב משהו חדש עומד לקרות.

כי שוב, פעם נוספת הלכתי לאן שאליו הולכים ילדים, גם כשהם בגילי, כשקשה להם ומפחיד. ושוב, כן שוב נזכרתי שאין לי לאן ללכת.

כי לרגע שכחתי מי אני, ומה כבר קרה. ולאן אני הולכת ולמה.

כי הייתי לבד. בלעדי. ונזכרתי כמה בודדה הייתי כשלא היה לי אותי.

כי כאב לי הגוף. כל הגוף.

ובכיתי. ובכיתי. ובכיתי עוד.

עד שכמו תמיד הופיע האור בשולי הענן.

באתי אלי ופתחתי תריסים ונתתי לאור של אחר הצהריים לחדור פנימה. וביד בטוחה הסטתי קצווה של שיער ויישרתי חולצה וקינחתי את האף.

וסיכלתי רגליים. וסרגתי את עצמי החוצה משם, מהחושך. מים הדמעות המלוח. ים ההרינג שהייתי שרויה בו.

ונתתי לך להושיט לי יד. והאמנתי . במילים שאמרת. במבט הזה.

ואז בא הלילה הארוך.  וסיימתי לסרוג. והקשבתי לשירים. וניגבתי את אחרונת הדמעות המלוחות.

וכתבתי את המילים שמופיעות למעלה.

אז, אז הלכתי לישון.

ובבוקר כשקמתי מצאתי שהמילים שלי נוגעות.

מצאתי שאיש אחד שפעם היה נער וצמח להיות איש יוצא דופן מצא למילים שלי מנגינה.

והוא שלח אותן אלי חזרה כשהוא שר ומנגן אותן. ככה פשוט. נקי ומרגש.

ואז, אז בכיתי דמעות של סוכר. אז התפרק לי הבפנים לאלף רסיסי אור שהתחברו מחדש בדבש הקול שלו.

הלאה. מחדש. שוב.