חג החנוכה. חג האור והחושך. בכל נקודת מפנה במהלך חיי הרגשתי שאני יוצאת מתקופת אפלה אל האור שתחילה נראה מאוד קטן ולא יציב – אבל זה היה אור שבוהק באפלה קודרת כל כך. זה התחיל בצבא, המשיך לזוגיות המשמעותית הראשונה שלי ולבחירת מסלול הקריירה בו אני נמצאת. תמיד הייתה אפלה גדולה של חוסר ודאות, מיליון שאלות ותהיות (כיאה ל wonder women אמתית) ואז אור קטן.. שהפך איתן וגירש את הכול.
סיימתי תיכון, בגרות מלאה (טובה יחסית), כולי חדורת מוטיבציה לשרת בצבא בתפקיד משמעותי. כל החברות בשכבה כבר התגייסו והספירה שלהן לשחרור כבר החלה. ולי? לי נשארה עוד שנה עד הגיוס לכן עבדתי במספר עבודות וחיכיתי ליומי הראשון בצבא ההגנה לישראל – מוכנה לשרת מינימום כרמטכ"ל. הגעתי לבקו"ם, ישבה שם חיילת ותיקה, שכנראה ראתה יותר מידי מתגייסות חדשות בחייה ובכל מצב צבירה אפשרי (מהקוליות ביותר להיסטריות בהגזמה). "פקידה, זה המקצוע שלך לשנתיים הקרובות, תחכי בחוץ, אני אגיד לך לאיזה אוטובוס לעלות" אמרה בלעיסות מתוקצבות. סידרתי את הדופק והלסת שנשמטה לה ומיד אחר כך הגיע החושך. האור הקטן נדלק עם השיבוץ שלי למפקדת אלוף פיקוד הדרום. ארזתי את חפציי ואת ה"מקצוע" שלי ויצאתי לדרך מרתקת, מעניינת ומאוד משמעותית בחיי במשך שנתיים בחוגים שסביר להניח שאף פעם לא הייתי פוגשת. זה קרה בעיקר כי החלטתי לא ליפול לסטיגמות, דעות קדומות שהיו גם לי וגם לסביבה שלי. זו הייתה הבחירה שלי.
בגיל 14 הכרתי את בעלי הראשון. זו הייתה אהבת נעורים עם כל הפרפרים והריגושים האופייניים לגיל הטיפש עשרה. אהבה שנמשכה כמעט 10 שנים ונגמרה בגירושים. את הפרפרים החליפה קנאה אובססיבית ותחושת חנק נוראית שהקטינה ושמה את הנפש שלי בחדר פינתי וחשוך יותר מידי זמן. בגיל 23, החלטתי שמגיע לי יותר ובלב שבור וכוחות מחודשים סיימתי מערכת יחסים בת 10 שנים בהליך גירושין שארך 3 חודשים- "מחודשת, מחודשת, מחודשת". בפעם הראשונה בחיי- הייתי לבד ללא שבריר קטן של בדידות. האור חזר – השכיח, ריפא וגירש את הכול. בנקודת השיא הזו הגיע התיקון שלי לקשר זוגי בריא, שותפות ואושר. לא טוב להיות האדם לבדו, אך לא בכל מחיר. הפעם זה לא היה גיל טיפש-עשרה וגם לא הופיעו פרפרים. הבשלות והבגרות שצברתי פיקסו אותי לתמונה הזוגית בה אני רוצה להיות שותפה. הפעם בחרתי את שאהבה נפשי עד עצם היום הזה.
אף פעם לא הייתה לי תשובה לשאלה הכול כך שכיחה, "מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?". לא הייתי מהילדות האלו שיודעות בדיוק במה יעבדו, איך תראה החתונה שלהן ומה יהיו שמות ילדיהן. אני רק רציתי להיות אמא שלי. מנהלת גדולה וחזקה שתמיד הרשימה אותי בהתנהלות שלה בעיקר בעולמות כל כך גבריים. כאילו העוצמה הנשית שלה בלטה במיוחד על הרקע הזה ולשם בדיוק החיים הובילו אותי. תמיד עסקתי בניהול, כמו אמא שלי, גם אני מוצאת עצמי בעולם גברי מנהלת קו ייצור תעשייה כבדה ועובדים שברובם גברים.
בתור אחת שלא ידעה מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה – הגעתי בול לנקודה בגיל 32. גורל, יעוד, או נבואה שמגשימה את עצמה… אולי. אני פשוט דואגת להקשיב לקול האמת שלי וסומכת תמיד על האופטימיות חסרת התקנה שבי – שתפיק את האור ההוא, הקטן, הרועד פעם אחר פעם שיגרש את החושך מחיי ויוכיח שחנוכה אומנם בא רק פעם בשנה, אבל המקצוע האמתי שלי הוא מציאת האור.
חג שמח!
מייל: inbar.med35@gmail.com
אנסטגרם: inbar.medina.im
פייסבוק: https://www.facebook.com/iamsalem2
