עמידה מול קהל – היו לי הזדמנויות שונות בחיי לעמוד מול קהל. את רובן צלחתי על הצד הטוב ביותר.
אחד הזיכרונות הראשונים שלי מהילדות הוא הבחירה להתריע על עוולה שהתרחשה בכיתתי. יום אחד החלטתי שאני כותבת הרצאה שאותה אעביר לכיתתי והנושא – מקובלים ולא מקובלים. זה היה בכיתה ג' או ד' כשביקשתי מהמורה שתיתן לי כמה דקות לדבר מול הכיתה. אני זוכרת שהנושא מאוד בער בי, ולא היה אכפת לי מה יחשבו עליי התלמידים. אני חושבת שהדבר הכי חזק בזיכרון הזה הוא מה שאני נושאת איתי עד היום, והוא העמידה על דעתי ללא תלות בסביבה. כלומר, אני מוכנה לצאת נגד דעת הרוב אם אני מאמינה בלב שלם במשהו.
זיכרון ילדות אחר שאפשר לומר שאינו אופייני לי מצד אחד, אך מצד שני אופייני לי מאוד הוא שנבחרתי לשיר סולו בטקס חנוכה בכיתה ה' או ו'. סולו – לבד על הבמה. רק אני והמיקרופון. השיר היה 'אל האור' ששר יזהר כהן-עד היום אני יודעת אותו בעל פה. נעזוב לרגע את העובדה שמישהו בחר בי לשיר – בי. אני ממש לא זוכרת מי בחר בי ואם אני התנדבתי או שהצביעו עליי. אבל זה היה שלי. אין ספק שאהבתי ועודני אוהבת מאוד לשיר. אבל בין אהבה ליכולת יש מרחק מסוים. בכל אופן, מאוד התרגשתי ושמחתי. מה שמוזר הוא שאני בכלל לא אוהבת להיות במרכז העניינים, ואף פעם לא שאפתי להיות על הבמה. מעבר לזה, הייתי ילדה מאוד ביישנית. בשלב מסוים ילד אחד מהכיתה החליט שהוא רוצה להצטרף אליי וגנב לי את הסולו. היינו שנינו על הבמה ושרנו יחד. עדיין הייתי עם מיקרופון ועדיין הייתי על במה.
את שתי החוויות האלה אני זוכרת באור חיובי. אני לא זוכרת אם התרגשתי או אם רעד לי הקול. אני זוכרת שהחלטתי ועשיתי. פעמים רבות בחיי החלטתי לעשות משהו מבלי לחשוב ולהרהר בו. לא מתוך נמהרות או חוסר היגיון. פעמים רבות יש בי מניע פנימי שדוחף אותי להחלטה כמעין מנגנון הגנה, שיודע שאם אעצור לחשוב רגע, אני עשויה להימלך בדעתי. יש משהו בהחלטיות שנותן לי את הכוחות והיכולות להתמודד. ההחלטה מאפשרת. זאת בניגוד לרוב ההחלטות בחיי שמגיעות לאחר שקילה, חשיבה, הרהור ובדיקה. את רוב ההחלטות אני מקבלת רק לאחר שבחנתי היטב את המצב, את החלופות ואת המשמעויות. לכן, יש משהו מאוד משחרר בהחלטה שמגיעה באופן חד משמעי בלי צורך להרהר, בלי לבדוק, בלי להתייעץ.
החלטה לדבר או לעמוד מול קהל היא החלטה רגעית פעמים רבות. הסיטואציה מכריחה אותי להחליט עכשיו – לדבר או לא? לומר את דעתי או לא? בד"כ אני מתעקשת רק על מה שחשוב לי. לכן, גם אם אגיד את דעתי, לא אשכנע או אחזור עליה. אבל למה אני לא מחליטה פשוט להתעקש? למה אני לא חוזרת על דעתי ומנסה לשכנע? מעבר לחשיבות הנושא יש עוד גורמים רבים. על הגורמים עליהם אני יכולה להשפיע אני מנסה לעבוד.
בבגרותי, העבודה הראשונה שבחרתי היתה עמידה מול קהל. את שנותיי הראשונות בעולם התעסוקה העברתי בסיורים ופגישות מכירה של אירועים עסקיים ומשפחתיים במלונות יוקרה. בכל פגישה הכרתי אנשים חדשים שאותם הובלתי בבטחה אחריי במלון ובאולמות, הצגתי להם את מרכולתי ועניתי על שאלות. הפגישות שנערכו גם בעברית וגם באנגלית מעולם לא עוררו בי חשש או פחד. תמיד הרגשתי בטחון להוביל, לספר, לשאת ולתת על החוזה וגם להיות האדם אליו אפשר לפנות. הרגשתי מאוד נוח מול אנשים שונים ממקומות שונים.
ועדיין, לעמוד על הבמה זה לא מקום טבעי עבורי.
בשנים האחרונות נעשיתי מודעת יותר ויותר למקומן של נשים בעולמנו. לקולן, למשכורתן, לבחירותיהן. המודעות העלתה אצלי שאלות רבות בנוגע למקום שלי, לנראות שלי, לקול שלי. במרץ 2016 הלכתי לאירועי יום האישה שהתקיימו בראשון לציון. הייתה שם הרצאה בשם 'נשים יוצרות מציאות' בהנחייתה של מישל שטיין-טיר – מרצה בכירה ומומחית לרטוריקה פוליטית ולתקשורת מול קהל. ישבתי מרותקת לאישה שלימדה אותנו איך להגדיל את עצמנו פיזית במרחב. החיוך שליווה אותה לאורך כל ההרצאה כבש והדביק גם אותי. רציתי שזה לא ייגמר. אחד הדברים שלקחתי איתי מאותו היום הוא לא לעמוד לעולם ברגליים משוכלות. זה מקטין אותי פיזית במרחב ולא באמת יציב.
ואז, לפני כמה חודשים נתקלתי במודעה של קורס שנקרא she speaks-הסמכת נשים באומנות הרטוריקה והופעה מול קהל ומצלמה. אחת המרצות היא אותה מישל שטיין טיר שזכרתי בחיוב. מרצה נוספת היא גלית דיאמנט ושותפתן השלישית היא חנה רדו-כל אחת מהן מדהימה בפני עצמה. כהרגלי בקודש התחלתי להרהר ולחשוב אם להירשם. ערב אחד סיפרתי לבן זוגי על התחושה שחסר לי אומץ לדבר. שאני יודעת שאני יכולה, אבל משהו עוצר אותי. הרגשתי שזה קשור במיומנות שאני צריכה לרכוש. סיפרתי לו גם על הקורס, שלפי המודעה עוזר לחזק את שריר האומץ. הוא כמובן אמר לי להירשם כבר בבוקר שלמחרת. וכך, בעידודו נרשמתי לקורס שעתיד היה להתחיל שבוע אח"כ ובהמשך לשנות את חיי.
הגיע היום הראשון לקורס ואני התרגשתי. לבשתי שמלה יפה ונסעתי. פגשתי שוב את מישל, הכרתי את גלית וההתרגשות היתה גדולה. כשהגעתי כבר היו שם כמה נשים. ואני, ביישנית, כבר אמרתי, פחות ניגשת, לא כל כך יודעת איך ולמי. מנסה לחייך לכולן, ליצור קשר עין ולזרום עם הסיטואציה. אה, שכחתי לספר שבהתחלה לא מצאתי את הכניסה וביקשתי עזרה בוואטסאפ של הקבוצה. מישהי חמודה מיד התנדבה לעלות 'לקחת' אותי. אפשר לומר שהגעתי למפגש בתחושה קצת פחות טובה בעקבות זה. יכול מאוד להיות שזו היתה הסיבה למה שבא אח"כ.
כבר בשיעור הראשון התבקשנו לעלות על הבמה ולהציג את עצמינו. היתה שם גם מצלמה, אבל אני לא הייתי ערה לה, אז היא לא השפיעה עליי. אחת אחת עלו הנשים באומץ והציגו את עצמן. אני חושבת שכולנו התרגשנו מאוד. ואז, אזרתי אומץ ועליתי. כל מה שהייתי צריכה לעשות הוא להגיד על עצמי כמה מילים. שיכירו אותי. וניסיתי. באמת שניסיתי. עליתי לבמה והחלתי לדבר. אבל בלי שום יכולת שליטה עצמית כשעוד הייתי בשלב של איך קוראים לי ובת כמה אני הקול שלי בגד בי. הוא רעד. דמעות החלו לעלות בגרוני. למה? אין לי מושג. מה שעשיתי, במבט לאחור, דבר דיי ילדותי ודבילי- הסתובבתי. הייתי עם הגב לקהל וניסיתי לנשום. ממש ניסיתי לאסוף את עצמי, ולא הצלחתי. הסתובבתי חזרה לומר עוד משפט אחד וחזרתי למקום. רועדת כולי. היה לי ממש קשה. הידיעה שכולם מסתכלים עליי, שכולם מקשיבים לי.
אז מה ההבדל בין כל שאר הפעמים בהן עמדתי מול קהל לבין הפעם הזו? הבדל אחד עצום. בכל שאר הפעמים לא דיברתי על עצמי.
זה הזמן להסביר שהסיבה העיקרית שבגללה נרשמתי לקורס היא להיות מסוגלת לדבר על עצמי. לספר את הסיפור שלי. הסיפור שלי הוא חיים עם מוגבלות. כפי שהצגתי את עצמי בפוסט הקודם אני לקוית ראייה ושמיעה. חיים לא פשוטים של התמודדות יומיומית עם סיטואציות מפתיעות, לא נעימות, קשות לעיתים. מאז ומתמיד זו היתה נקודת התורפה שלי. לדבר על עצמי ועל המוגבלות שלי תמיד היה קשה. במילים הראשונות הקול שלי נשבר ודמעות מאיימות לצאת החוצה. זה לא ממקום של רחמים עצמיים או ממקום של חולשה. ואיכשהו זה תמיד תמיד קשה. אז המטרה שלי בקורס היתה ללמוד איך לספר את הסיפור שלי.
בשיעור השני המצב השתפר. הדמעות שוב איימו לחנוק אותי, אך הפעם לא מנעו בעדי לדבר. ובמשימה השנייה החלטתי להציג את עצמי. התגובות היו טובות. קיבלתי פידבקים חיוביים. בשיעורים הבאים המשכנו להתנסות בעמידה מול קהל. אחד הדברים שהיו מצד אחד מאוד קשים, אך מצד שני מאוד תורמים הוא צפייה בסרטונים שלנו. פתאום מגלים שזה לא כזה נורא. שאני פחות רועדת ממה שחשבתי. ראיתי גם איך אני נראית פיזית, ויכולתי לבחון את התסרוקת והלבוש. מודה שמאז עשיתי כמה שינויים.
השיא של הקורס היה בשיעור האחרון, בו כל אחת מאיתנו קיבלה חמש דקות לעמוד על במה ולתת הרצאה על נושא שבחרה. אני כמובן בחרתי לספר את הסיפור שלי. במשך כמה שיעורים כתבנו את ההרצאה שלנו בעזרת גלית והתאמנו עליה בכיתה בעזרת מישל. קיבלנו הערות, שיפרנו, עד לבואו של היום הגדול.
ההתרגשות לקראת היום הגדול היתה די רגילה. התאמנתי על הטקסט וידעתי אותו בעל פה. הייתי רביעית בתורה לעלות. עד הרגע שבו התחילו ההרצאות הייתי ממש בסדר. סמכתי על עצמי שאני יודעת את הטקסט. איך שהתחילה ההרצאה הראשונה התייבש לי הפה. לא חשבתי שזה באמת יכול לקרות, אבל זה קרה. התחלתי לרעוד בכיסא- עוד שלוש הרצאות מגיע תורי! ההתרגשות היתה בשיאה. עליתי לבמה. אני רועדת והקול שלי רועד. הגרון שלי יבש ואני יודעת שעכשיו ישמעו במצלמה את הבליעות שלי. אבל אין לי מה לעשות עם זה. אני כאן על הבמה, אני יודעת את הטקסט, כל מה שנשאר לי הוא לדבר. כמו שלימדו אותנו השתמשתי בפאוזות כדי לחזור לעצמי בכל רגע שהרגשתי שאני מתבלבלת. תוך כדי הרצאה, כשההתרגשות השתלטה עליי החלטתי- פשוט החלטתי להמשיך. וכמו בעבר, גם ההחלטה הזו נתנה לי את הכוח. והמשכתי. ידעתי את הטקסט שלי ונתתי את ההרצאה שלי. הצלחתי לספר את הסיפור שלי!
זו היתה הרגשה מדהימה. האדרנלין לא עזב אותי במשך שבוע שלם. הייתי כל כך גאה בעצמי. מהשיעור הראשון ועד לשיעור האחרון עשיתי דרך משמעותית. הזכרתי לעצמי מה נותן לי כוח, איך אני מקבלת כוח. הקורס העניק לי את הכלים להשיב לעצמי את הכוח שלי, ולהיות מסוגלת לדבר אפילו על הנושא הכי רגיש עבורי.
זו היתה התחנה הראשונה שלי בדרך אל האומץ. האומץ להירשם לקורס והאומץ לעמוד על במה ולספר את הסיפור שלי.
כשהגיע הסרטון שלי עם ההרצאה שוב הפגנתי אומץ ופרסמתי אותו. בסוף הפוסט הזה תמצאו לינק ההרצאה שלי. תגובות יתקבלו בברכה ובשמחה.
לסיכום, אני מחליטה להחליט. כמו שהוכחתי לעצמי בעבר כשאני מחליטה אני יכולה. ההחלטה מאפשרת. ואני ממליצה לכולם/ן לקבל החלטה ולשאוב ממנה את הכוח לעשות ולהתמודד. זה באמת עובד. החלטתי ששנת 2018 היא שנת האומץ שלי ואני כבר מרגישה שאני עושה דברים אחרת.
שיהיה שבוע טוב של החלטות טובות.
רונלי
https://www.youtube.com/watch?v=N66i-y5h2b4