אנחנו יושבים בדשא על כיסאות פלסטיק לבנים, סביב שולחן לבן עגול, במתנ"ס כלשהו בשכונת רוממה בחיפה – אני ושני האמריקאים שלי – מרשל ואדם. ליל שבת חם של ה-4 באוגוסט 2000 ואני פשוט נרגשת – מעולם לא חשבתי שאחגוג כך יום הולדת. כמה חכמה הייתי כשהסכמתי להצטרף לתכנית אירוח נוער אמריקאי שהיה אז שילוב כוחות מנצח בין בית הספר שבו למדתי לבין הסוכנות היהודית. נערים ונערות יהודיים בני 17-18 מארצות הברית הגיעו לטיול בן חודש לאורכה ולרוחבה של ארץ הקודש, ואנחנו התלמידים הישראלים, היינו עבורם בית חם בצפון למשך שבוע. במשך היום טיילנו כולם יחד, ובכל אחר הצהריים חזרנו כל אחד ואחת לביתנו, מלווים בנערים/נערות שאירחנו.
"מה לקנות לך ליום ההולדת?" – שאלו אותי אימא ואבא בארוחת הערב יחד עם האחים שלי ושתי האמריקאיות שאירחתי. "את האמת" – עניתי – "כשהסתובבתי עם לארה וג'סיקה בקניון אתמול בערב ראיתי שמלה לא יקרה בכלל ב'לי קופר". תוכלו לקנות לי אותה? למחרת, כשחזרנו מטיול בגולן, השמלה חיכתה לי בחדר.
"דלית, בשמלה הלבנה הזו את נראית ממש כמו מלאך. את כל כך יפה" – אמר לי מרשל באנגלית עם מבטא "ניו יורקי" ואני הסמקתי. נולדתי ביבשת הלא נכונה, חשבתי ביני וביני; כל כך חבל שהם נוסעים מחר הביתה. "אימא שלי קנתה לי את השמלה לפני יומיים לכבוד יום ההולדת, אתה אוהב אותה?" –שאלתי. הוא חייך חיוך מקסים ואז המשכנו לדבר על אה ועל דא, אחר כך רקדנו במועדון שהקצה לנו המתנ"ס, ואני נופפתי בשמלה הלבנה החדשה שלי בתחושה משוחררת בין לורן, לארה, ג'סיקה וכמובן מרשל.
16שנה חלפו מאז. מרשל, הראשון בחיי שאמר לי שאני נראית כמו מלאך, כבר מזמן חזר לארצות הברית, אך השמלה הלבנה עדיין תלויה בארון שלי; שומרת על הלובן שלה כאילו נקנתה אתמול, ומלווה אותי בכל מיני רגעים. היא ואני כבר סיפור אהבה. אני שולפת אותה בכל חג שבועות כמעט, ולפעמים כשסתם מתחשק לי ללבוש לבן ולהיראות חגיגית.
קיץ 1986. בשמלה לבנה וכמה סנטימטרים פחות נראה, חונכת לראשונה את מנהג השמלות הלבנות ומתהדרת לכבוד יום הולדת 3.
