אני היום בשבוע 39+1, בדיוק היום בו ילדתי את ילדיי שלי. עוד לא בדרך לחדר לידה, אבל זה יכול לקרות כל רגע, ואני במצב המתנה. שמועות אומרות שתאריך הלידה תלוי בגנטיקה של העובר, כך שאין לדעת במקרה הזה, ואחרות אומרות שפונדקאיות נוטות ללדת מאוחר. כך או כך אני מרגישה טוב להפתיע ותודה על ההתעניינות.
עין כרם
בהתחלה היה לי ברור שאלד במרכז, ליד מקום המגורים של דנה ודן. מה מקום המגורים שלי משנה כאן, ואם כבר לתת מתנה אז לגשת אל מקומם של ההורים המיועדים ולתת, להקל על המבקרים והחברים שלהם מהאיזור. אבל מתן ציין שבתור הנהג הוא מעדיף שאלד קרוב למקרה שהלידה תתפתח מהר מן הצפוי. כך יוכל גם בקלות להשאיר את הילדים אצל ההורים שלו, ולעבור ביניהם לביני לפי הצורך. לא הרביתי לכתוב על כך, אך להיריון יש מחיר עבור הבית, בטח בחודשים הכבדים האלו. מתן מלא סבלנות ואורך רוח ולוקח על עצמו מה שצריך ומלווה אותי ואת ההיריון במסירות, ושמחתי על ההזדמנות לכבד את ההעדפה שלו.
החלטנו אם כך על הדסה עין כרם, שם נולדו גם ילדיי שלי. סיירנו ארבעתנו (דנה ודן, מתן ואני) בבית החולים בהנחיית העבודת הסוציאלית של המקום שגם לה תפקיד בלידת פונדקאות מרובת התפקידים הצפויה, והמבט שלי היה ישן – חדש.
פונדקאיות מאושפזות אחרי הלידה במחלקת נשים, אך לגבי האימהות המיועדות אין הנחיה ברורה. מכיוון שהתינוקת תהיה בתינוקייה, הרי הטבעי ביותר הוא לשכן את האם במחלקת יולדות, כדי שתוכל להיות צמודה (סוף סוף) אל התינוקת. אלא שבהדסה עין כרם גובים עבור לילה ביולדות לאם המיועדת לא פחות מ5000 ₪, מה שמאלץ את דנה (ודן) לשכון במלונית ובפועל לשבת במסדרון או בתינוקיה בימים שאחרי הלידה. אותי הרגיז מאוד לשמוע את זה וציינתי לעצמי כנקודה נוספת להלחם לגביה מתישהו, אך נדמה שלשלושה האחרים זה הפריע פחות.
הכנה ללידה
הלידה עצמה מרגשת אותי. ואם בהתחלה חשבתי לי, טוב, ללדת אני יודעת, כמה שהתקרבנו הבנתי שזו לא לידה מהסוג שילדתי, ואת הלידה הזו אני לא מכירה בכלל. הלכנו ארבעתנו לקורס הכנה עם מיילדת, וערכנו שיחה עם עינב אשכול, המלווה שלנו, על איך זה ייראה, מי יעמוד איפה, מי יחזיק באיזה שלב. קניתי מתנה לדנה ודן צילומי היריון (שצילמה אביגיל פיפאני באר המצויינת, כולל התמונה כאן למטה), מה שלא הייתי מעלה על דעתי לעשות בהריונותי שלי. המחשבה על דנה ודן מחזיקים את התינוקת שלהם, ובקבוק ומוצץ וחיתול (ודנה שלחה תמונה לא מזמן וכתבה, לא האמנתי שאהיה בחנות תינוקות), מדהימה לרגע ולא נקלטת בכלל ברגע אחר. הרגע המשותף הזה, הוא הרגע הרי שבשבילו כל התהליך הזה.
לקראת ואחרי, פחדים, זהות ומשמעות
כבר מעל שבוע שאני מתעוררת לפנות בוקר, בין שלוש לארבע לפנות בוקר. אולי אלו התנועות, אולי הציפיה, אבל אני לא מצליחה לשוב ולישון. בפעם הראשונה שזה קרה חשבתי שאולי אני עומדת ללדת, והעיר אותי איזה ציר, וחשבתי אז – רגע, אני עוד לא מוכנה. זו היתה מחשבה מפתיעה: עד אותו רגע היה נדמה לי שאני רק מחכה ללידה הזו, לסיום הבייביסיטר בן תשעת החודשים.
לא חוסר הנכונות להחזיר את התינוקת להוריה הממתינים הטריד אותי פתאום, כמו סיום המעמד הזה. אני הולכת בכל מקום ואני מספרת שאני פונדקאית, וגאה ושמחה ומתרגשת. להיות בהיריון פונדקאות כבר הפך להיות חלק מהזהות שלי. בשתי כיתות בבית הספר ביקשו השבוע שאעביר שיעור חינוך ואספר על הפונדקאות. נוכל לחכות שאשוב, שאלתי, והמחנכות שביקשו אמרו, לא, רוצות אותך ככה עם הבטן, וכך היה. הן צודקות: יחד עם הבטן שתיעלם משהו בנוכחות של המעשה בחיי (וודאי בהופעתי) ילך גם הוא.
וכמה שאני חושבת על החיים של דנה ודן אחרי, ועל השינוי בחיים שלהם, מוזר לחשוב שחיי שלי יחזרו למה שהיו קודם לכן. רגע, אז יש לך שניים, שאלה אותי תלמידה מקסימה אחת, זו השלישית? ולמרות שאני מלמדת אותה מתמטיקה, ואולי דווקא לכן, הסברתי מיד שהשניים האלו לא מתחברים לשלישי. שני וואי שלי ואחת איקס של דן ודנה.
ואני אחזור הביתה בלי בטן ובלי תינוקת, עם שני הוואי המוכרים שלי שמחכים שאחזור להרים אותם, ואני רק מקווה שתחושת המשמעות הזו שתמשיך למלא את הבטן.