הסנדביץ' ואני פגשנו את השכן הפטריוט מלוקהיד מרטין(1) כשעשינו סיבוב מסביב לבלוק. הוא כבר שנים לא עובד בלוקהיד, פנסיונר, אבל כיוון שאני לא זוכרת איך קוראים לו(2), בשבילי הוא השכן מלוקהיד.
במסיבת הבלוק(3) של שנה שעברה הוא סיפר לי שהוא מתנדב כממלא מקום של מורה למתמטיקה בתיכון השכונתי. זה עוזר לי לתפעל את התאים האפורים, שלא יתאיידו להם, הוא אמר. הוא גם סיפר בגאוה על הבן שבצבא.
אנחנו נפגשים ברחוב מדי פעם, ולפעמים הוא מביא לנו שזיפים מהחצר האחורית שלו. לפעמים דגם של מטוס לילדים.
היום הפודל שלו קידם אותנו בשמחה. הסנדביץ' התכופף ללטף.
– את יודעת שהבן שלי נהרג לפני שבועיים?
– לא, לא ידעתי, כל כך מצטערת (האם אלו המילים הנכונות?).
– יש לי פצע, אמר הסנדביץ'.
– הו, איך זה קרה? שאל השכן.
– בפארק.
– מה קרה? שאלתי אני.
– תאונה. משאית ואופנוע.
– הכלב שלך אכל לי את השוקולד, אמר הסנדביץ'.
– חבל, אסור לך לאכול שוקולד, גער השכן בכלב.
בבוקר נגשתי ברגליים רועדות ועם עוגת דבש לביתם של הפטריוט ואישתו (מירנה). היא והכלב היו בבית.
היא פתחה לי את הדלת בחיוך ענק ולבביות אין קץ. הובילה אותי לשולחן בו היא עורכת אלבום לזכר הבן. גבר נאה. חלק מהתמונות נלקחו אחרי הארוע: המקום בו נפגע. טקסים צבאיים שונים. תמונה משפחתית בה ההורים, האחים למחצה והאלמנה (טייסת הליקופטרים!) מחייכים אל המצלמה. הוא בנה היחיד.
האב והבן שניהם שרתו במארינס. האב לחם במלחמת העולם השניה(!).
היא אומרת לי: הבן שרת בעיראק, אז הייתי מדמיינת בחשש רגע כזה, את שלושת חיילי המארינס דופקים על דלתי, מבשרים. לא עכשיו.
ואני חשבתי שאמהות ישראליות רבות מדי אמרו דברים דומים.
כשאמרתי לה שעוגת הדבש היא סמל לשנה חדשה, שתהיה מתוקה ככל האפשר, היא חיבקה אותי ואמרה: הו, כמה שאני צריכה את זה.
(1) לוקהיד מרטין – סוג של "התעשיה האוירית".
(2) קוראים לו דיק.
(3) פעם בשנה, ברביעי ליולי הרחוב הקטן שלנו נסגר למסיבת שכנים: מנג"ל, חידונים, משחקי מים ועוד. אספר לכם פעם. התמונות בפוסט זה צולמו במסיבת הבלוק של 2010.
