יש לי שלושה ילדים, בן ובת תאומים בני תשע, ועוד בת קטנה בת חמש. תמיד משעשע אותי ההבדל בין הבנות, שכן הגדולה, מאז שהיא קטנה, אוהבת בעלי חיים, ויותר מזה, אוהבת את כל מה שקשור ברפואה, ניתוחים, דיאגנוזות והיתה תמיד מתלווה אלי כשהייתי נוסעת לטפל בכלבים (מעבר להיותי צלמת, אני גם מטפלת בכלבים בדיקור וברפואה משלימה). הקטנה, לעומתה, מאז ומתמיד פוחדת מכל בעל חיים שנקרה בדרכה, וטוענת בתוקף שהחיה היחידה שהיא אוהבת, היא חתול ג'ינג'י. לא לבן, לא שחור, לא מעורב – רק ג'ינג'י (מיותר לציין שכשהיא רואה חתול ג'ינג'י ברחוב, היא אומרת כמה שהוא חמוד ונצמדת אלי כדי להתרחק כמה שיותר מאותו חתול, שמא הוא יחשוב שהיא רוצה ללטף אותו ויתבדה).
כשנודע לי שסלונה מצ'פרת בכרטיסים לראות את אחת ההצגות עם העלילה הכי מקסימה שיש, חשבתי לעצמי שזו הזדמנות נפלאה לקחת אותן ולראות כיצד הן יגיבו אליה, האם זה יחזק אצל דורון את החשק לטפל בחיות ולהיות וטרינרית לכשתגדל, ואולי אצל אורי זה יפחית במעט את הפחד והחרדה הנלווים לכל נושא בעלי החיים.
בשבת שמשית במיוחד, קצת לפני חנוכה, שמנו פעמינו אל המדיטק בחולון וצפינו בהנאה מרובה במחזה הנהדר הזה, שאת העיבוד למחזה החדש כתב אורי אוריין וביים אלדר גוהר גרויסמן. ההצגה מבוססת על סדרת ספריו של הסופר יו לופטינג, והיא עוסקת ברופא בני אדם בשם דוקטור דוליטל, שאוסף למרפאתו חיות אבודות, מטפל בהן ומשכן אותן אצלו בקליניקה המיועדת לבני האדם. לקוחות המרפאה, ובעיקר ראש העיר, אינם מרוצים מכך ומאיימים לסגור את המרפאה לאלתר, אך התוכית הנאמנה שלו, פולינזיה, מציעה לו ללמוד את שפת החיות ולהפוך להיות רופא החיות הראשון בעולם.
בעזרת חבריו בעלי החיים, דאב – דאב הברווז, גבי הכבשה והעוזרת הנאמנה והצמודה שלו, אמה, הם עוברים יחד שלל הרפתקאות ואף מצילים חיות שכלואות בקרקס על ידי בעל קרקס מרושע, ומלמדים אותו ואת הקהל שחיות רק רוצות שנקשיב להן, וכך יהיה קל יותר להבין אותן ולתקשר איתן, ושאסור לכלוא אותן בכלובים ולהכריח אותן להופיע בפני קהל. הסוף טוב כמובן, והכל בא על מקומו בשלום.
ההצגה סוחפת, מרתקת, הומוריסטית ומדוברת בשפה המתאימה לכל הגילאים, קטנים כגדולים. דורון, הגדולה שלי, נהנתה מכל רגע והבינה היטב את מוסר ההשכל, ואורי, הקטנה שלי, לא הפסיקה לחייך ולצחוק, ומיד כשיצאנו הכריזה שהיא רוצה שאקח אותה ללטף ארנבות, להאכיל שרקנים ולטפל בחיות, מה ששימח אותי מאד והרגשתי שזה פעל בדיוק כפי שקיוויתי, הפחית במעט את הפחד מחיות וההאנשה שלהן בהצגה הפכה אותן ליותר נגישות ואהובות בעיניה.
ההשקעה בתפאורה ובבובות ניכרת. הבובות (שיצרו הבובנאים רוני וגנר וירון בראלי) גדולות ומרשימות, וכל בובה, מעבר לתפעול המורכב שלה, עשויה מחומר אחר כמו עלי זהב, מקרמה ארוג מחוטי גומי, שקיות, יוטה, נוצות ועוד. הן מאד אנושיות וכל שחקן שמפעיל אותן, ממש נכנס לתפקיד הבובה וממחיז לילדים את מחוות הגוף, המימיקה והקולות האופייניים לכל חיה, מה שתורם במידה רבה לחיבור של הילדים אל החיות בהצגה.
הילדות חזרו מאושרות ונלהבות כמו שמזמן לא ראיתי אותן, סיפרו לכל מי שרצה (ולא רצה) לשמוע אודות ההצגה, והן עדיין מדברות עליה רבות, גם ממרחק של שבוע אחרי. מומלץ בחום, קחו את הילדים הגדולים והקטנים שלכם. אני מבטיחה לכן שתיהנו לא פחות מהם.
[youtube RLowoqySl20 nolink]