ופתאום התגנבה לתודעה הידיעה שאני בוגדת בערכים של הקבוצה אליה אני שייכת, דווקא ברגעים שבהם מצופה ממני יותר מתמיד לדבוק בעקרונות המשותפים.
זה לא קורה מיד. ניסיתי להתעלם, לחשוב על דברים אחרים, להמעיט בחשיבותה של המחשבה הסוררת. עד רגע זה לא סיפרתי לאיש שכך אני מרגישה, הרי אם אני "במחנה" יש דברים שאסור לי להגיד, הם בגידה בחברי, באחדות, בכח המשותף.
ואז בא האיש מהרדיו ואומר בפסקנות: אם אתה "כזה", לא יתכן שתחשוב "כך".
החסרתי פעימה לרגע, באחת התלכדו המודע והתת מודע. המשכתי לנהוג בשתיקה עוד דקותיים, בתחילה בתחושה של בוגדת, ואז בתחושה נפלאה של שיחרור.
לעזאזל עם האיש מהרדיו.
זכותי לתחושותי, גם אם זה בא דווקא ברגעים שמצפים ממני יותר מכל לדבוק "בהרגשה הנכונה של הקבוצה". אני לא בוגדת. אני לא מזיקה לאיש, אף אחד לא יכתיב לי.
.
.
עדיין לא מלא חודש לביקור שלי במקום ממנו נמנעתי (לא בעיקרון מוצהר אבל מתוך תחושה עמומה פנימית של רתיעה). שבועות אחרי מסע שכיווץ, מתח, הרחיב, הפך, בילבל, ניקב, הסעיר.
אחרי שהילכתי ברחובות שבהם פסעה סבתא-רבא העייפה שלי, נואשת, חבולה, שנואה, שק חבטות של שכניה, של החברה בה חיה.
אחרי שצלמתי סלפי, יושבת על הספסל בפארק הסמוך לביתה, עליו אסור היה לה לשבת ע"פ חוק – גם כשרגליה עייפו מאוד.
אחרי שישבתי בבית הקפה שליד ביתה, בוהה, מחפשת אישה שבורה וכפופה עוברת על המדרכה שמולי.
אחרי שעליתי במעלה המדרגות הדירה בה סבלה מקור ומרעש בלתי פוסק, דירה ממנה כתבה עשרות מכתבים בכתב גוטי, מבקשת עזרה, לה ולאחרים.
אחרי שהצצתי במטבח בו בישלה את מעט הירקות אותם השיגו אחייניה בשעות המעטות בהן הורשו לצאת מהבית.
אחרי שהבטתי בגינה הפנימית היפה שאינה מוזכרת באף מכתב.
אחרי שפסעתי על אותה ריצפת עץ שלא הוחלפה, נגעתי בידיות הדלת בה נגעה היא לפני 72 שנים, וירדתי במדרגות בו ירדו גם רגליה הזקנות בפעם האחרונה, והיא גוררת מזוודה קטנה ושיקרית, שאולי נתנה לה ניצנוץ של אשליה, בברלין של אוגוסט 1942.
מעולם לא חונכתי לשנוא אותם.
אבל דווקא חודשים מעטים אחרי שהסרתי כבלי הדחקה משפחתית של עשרות שנים, אחרי שהייתי לראשונה בחיי במקום בו גר הרשע, אחרי שפגשתי אנשים אותם לא שאלתי על עברם – השתחררתי.
מבלי שאבין באמת למה,
מבלי שראיתי אף משחק, מודה,
ומבלי שום סיבה ספורטיבית, או ריאלית,
ולעזאזל עם האיש מהרדיו שאמר שאף יהודי לא באמת יכול (אבל לקנות מכונת כביסה של AEG כבר מותר),
דווקא אחרי כל זה,
הייתי, קצת, בעד נבחרת גרמניה במונדיאל.
.
.
