לפני שנה בדיוק, איבדתי את דודה רחל שלי. וביום שבו הייתה ההלוויה, נפל לי האסימון למה בחרתי דווקא במקצוע שלי מכל המקצועות שקיימים בעולם הזה. זה קרה בדיוק כשבת דודתי לאה, אני יודעת,
מקוריות זה לא הצד החזק של המשפחה שלי, הקריאה בקול רועד ובעיניים דומעות את ההספד שכתבה על אותה אישה מופלאה. המילים של לאה השנייה, הובילו אותי להבנה שאני מי שאני היום בגלל זו שעיצבה את הזהות שלי מילדות.
אלבום משפחתי – כנראה אימוש צילמה
דודה רחל שלי הייתה ספרית. כילדה הייתי רואה אותה מספרת, צובעת וגורמת לנשים להרגיש הכי יפות שיש. הסתכלתי על אצבעותיה המשוכות בלק אדום, עובדות כמו מטה קסמים, בדיוק ובמהירות. בכל פעם כשסיימה לטפל בלקוחה, הייתי יורדת מהכיסא, ניגשת אליה ואומרת לה: "אני רוצה להיות כמוך". הייתה מחייכת אליי חיוך כל כך בטוח ואומרת בכל פעם מחדש שההורים שלי מתכננים לי תוכניות "גדולות" יותר.
את איך לחלק את השיער לשישיות היא לימדה אותי, גם את התספורת המדורגת ואפילו את הדרך הנכונה לספר את עצמי. אחיותיי הקטנות היו שפני הניסיונות שלי וכשהייתי "מבוגרת" יותר גם אמא הצטרפה לחגיגה. כל הבית חשב שזה רק תחביב והיו בטוחים שמהר מאד ימאס לי מזה ואני אעבור הלאה לאותו המקצוע שההורים שלי תכננו עבורי. ונחשו מה? לעולם לא שבעתי מזה ועם הזמן התאווה שלי ללמוד רק גדלה. את המספריים הראשונים שלי קיבלתי ממנה. היא אמרה שאלה מספריים של ספרים אמיתיים והם עדיין איתי, עוברים איתי מדירה לדירה ורק לפני שבוע גזרתי לעצמי פוני עם המספריים האלה.
כשהיא שמעה שהמקצוע שבחרתי הוא תחום היופי היא התבאסה בשביל ההורים שלי אבל שמחה מאד בשבילי ובשביל עצמה. אמרה לי שתמיד היה לי את זה. את הבשורה שאני מלמדת איפור מקצועי בתיכון לנוער הכי מדהים שיש, היא קיבלה, אך לא זכרה זאת לאורך זמן. האישור שקיבלתי ממנה שאני בדרך הנכונה היה אותו חיוך רחב ובטוח שגרם לי להתרגש ולחזור להיות הילדה הקטנה שצפתה בעבודה שלה בהערצה גדולה. תודה לדודה רחל שלי שגרמה לי לאהוב את מה שאני עושה.
צילום: פוטו הדר- בתמונה הזו אני עם תספורת שהיא ממש לא רצתה שאני אעשה. אבל ההערצה הגדולה שלי לברוק מהיפים והאמיצים הייתה חזקה ממני והרצון שלה שיהיה לי טוב היה חזק ממנה.
מיותר לציין ששבוע לא יצאתי מהבית, נכון?