בדרך לריאיון עבודה בתל- אביב, מצאתי פיסת צל בתחנת אוטובוס והצטופפתי בה עם עוד עשרה אנשים מזיעים.
לתחבורה ציבורית יש מן קטע כזה, שהיא נראית נוחה רק אם לא משתמשים בה. האוטובוס סירב להגיע, הזמן שנותר לי, הלך והתקצר והפקקים הלכו ותפחו כמו פיתה עיראקית מלב רמת- גן.
אמבלונס צעקני במיוחד עצר סמוך לתחנה.
"אני צריכה עזרה, הנהג שלנו נפצע." צעקה בחורה מתוך האמבולנס. אף אחד בתחנה לא זז.
מישהו מאחור נתן לי מכה קטנה עם המרפק ופתאום מצאתי את עצמי צעד אחד קדימה.
מכיוון שלא הצלחתי לחשוב על שום תירוץ עליתי לאמבולנס.
על האלונקה שכבה דמות מדממת. הפרצוף היה מוכר לי כל- כך, והניסיון להבין מאיפה הקפיא אותי.
"כן, את מזהה נכון זה וודי מצעצוע של סיפור. עכשיו סעי"
"שריף וודי הוא נהג האמבולנס שלכם?"
"הבנאדם צריך להתפרנס, סעי בבקשה"
הוצאתי את הטלפון מהתיק. "מה את עושה?"
"אני חייבת ווייז."
"איזה ווייז בראש שלך! סעי על כולם, את אמבולנס." היא קמה ונתנה לי מכה ברגל, דוושת הגז נדבקה לרצפה. התנגשנו באוטו שעמד לפנינו בפקק והיא התעופפה קדימה.
וודי נפל מהאלונקה, נאנק מכאב.
"וודי, תשאר איתנו." היא צרחה וחזרה אליו, הרימה אותו חזרה על האלונקה, מתמלאת בדם תוך כדי.
קיבלתי את העצה שלה ונסעתי.
***
בתחבורה ציבורית לא שומעים מוזיקה קלאסית
ברגע שלחצתי על דוושת הגז הפסקתי לשמוע, מהלחץ צפרתי בלי הפסקה. גם כשלא היה אף רכב מלפני. בין הצפצופים לחרשות הזמנית שפקדה אותי, הבחנתי במוזיקה קלאסית שהתנגנה לה ברקע. נדמה לי שזה בטהובן, אבל אולי זאת מוזיקת מעליות שפעם שמעתי.
למען האמת, גם לא ראיתי כלום. כל פעם שעמדתי להתנגש במכונית, איבדתי את הראייה, פשוט הכל הפך להיות שחור והמוזיקה התגברה.
מאוד מלחיץ להסיע אמבולנס כשחצי מהדרך אתה לא רואה ובחצי השני אתה לא שומע.
כשהגענו לאיכילוב צוות רופאים חיכה לוודי בחוץ. החלוקים הלבנים לקחו אותו לפני שהספקתי לבקש חתימה
"וודי, הבן שלי חולה עליך." צעקתי לאלונקה המתרחקת.
נשארתי לשבת לבד באמבולנס. כשהצפצופים באוזניים שככו, שמעתי מתוך הרדיו את בטהובן מנגן עבורי סימפוניה כלשהי. או שאולי היה זה באך.
בכל אופן, זין על התחבורה הציבורית. אם האוטובוס לא בא, אני אסע באמבולנס.
***
הישרדות זאת תודעה
בעקבות הפציעה וודי חזר לתודעת הציבור. מסתבר שהוא נפצע בעקבות אקט הירואי על איזו בחורה מקושרת שהייתה בצרה מול האקס שלה.
לפני שעזב את בית- החולים החתימו אותו על הישרדות וי אי פי.
עוד יומיים הגמר הגדול. כבר קניתי פיצוחים מששון הגדול. הבן שלי ואנכי קבענו דייט מול הטלוויזיה.
בסוף הגעתי לראיון עבודה בזמן, ולאחר מיונים קפדניים החלטתי שזה לא בשבילי.
אם יש לכם מה להציע, אני עדיין מחפשת.
