הגשם החזק הראשון תמיד מזכיר לי את הבית הראשון בו גדלתי . מטח הברד על התריסים. שאגת הרעמים שמתחרה עם שאגת הרכבות . צריבת הסרפדים. האיש של הנפט . דייסה חריפה . ושהיומהולדת שלי מתקרב.
כשמעיין הלך לישון בפעם הראשונה ביום חורף אחד אצל חברים בסביבות כיתה א' לא ידעתי מה לעשות עם האינפורמציה החסרה הזו. בכיתה א' לא חלמו אצלינו בשכונה של שנות השיבעים לישון במקום כלשהו אחר שהוא לא הבית שלך ועץ הלימון שלך והתיקרה הגבוהה שלך בעלת חמשת הרקיעים. ולהתעורר לקול הצווחות של דליה שבעלה פרץ רודף אחריה עם פטיש לאורך כל הרחוב . הוא ,שהיה השוטר ש "חטף" אותה משכונת התיקווה והיה רודף אחרייה עד הבית של אווה ובחזרה. אווה , זאת שניכנסה להריון בגיל חמש עשרה לבחור תמהוני שאביו נטש את המשפחה לטובת החיילת בצבא הקבע ,זה היה מייד אחרכך שהאמא השתגעה וראינו את התהלוכה באותו רחוב ממש איך שהובילו אותה בשיירה ל'באר יעקוב' . "עוד אחת השתגעה " אמר מיסייה רפאל התורכי , שהיה לובש כל יום שבת את הבגדים הלבנים ומעטר את פרקי ידיו בסרטים אדומים , נגד עין הרע , שלא יגידו כמה שהוא יפה. מדאם לונה היתה מציצה על כולם דרך התריס המוגף-תמיד.היא , שהיתה אמורה להתחתן בגיל 18 והחתן שלה הלך למלחמה ב 48 ולא חזר והינה היא כבר בת 70 וגרה עם אמה , מדם לוי, בת 96 וכל החיים חשבנו שהן אחיות , רק שאחרכך התברר שזו אמא ובת שברחו מיגוסלביה הבוערת . ורק צלליתה של ילדה אחת היתה עומדת שם בגבה אל הרחוב כמו אש התמיד מאחורי רשת הקנים הסבוכה שזהרה בשעות בין הערביים , מביטה בגעגוע לא מוסבר על הקו המתעקל של המסילה וממתינה לרכבת הבאה. והינה ניפתח חלון. ומישהו מנפנף לשלום ודליה חוזרת למיטה עם פרץ והפטיש ומיסייה רפאל מתיר את הסרטים אדומים עד השבת הבאה ומדם לונה מכבה את האור. ואווה מייללת מתוך שנתה.
ומפעל הנייר של קרגל שוב נישרף והרחוב מתכסה בגשם של פתיתים מפוחמים של נייר . ושקט. רק יללת חתולים . עד הבוקר הבא
בית הגידול הטבעי שלי. אחות רחמניה על רקע סירפדים וחובייזות.
שנות השבעים הסוערות.
