היא הייתה יושבת בפינת הרחוב, מכניסה את כל האשליות לתוך קופסאות גפרורים קטנטנות, ריקות מאש.
את המציאות הייתה מעיפה עם הרוח, ואילו האשליות נערמו להן, מילים מקופלות בתוך נייר, בתוך קופסה.
היא רצתה לצעוק את המילים האלו, לקרוא אותם בפני אנשים רמי מעלה, בפני קבצנים טרוטי עין, והרגישה ריקה וחשופה אל מול הרחוב המתמלא ברוכלים אחוזי תזזית.
יום יום הייתה יוצאת אל פינת הרחוב ומוכרת את האשליות שלה – לזקנים חסרי שיניים, לאמהות חובקות עובר, למוכרי כיכרות הלחם וללוחמי הצדק והדרור.
בגדיה הסמרטוטיים והבלויים היו תפורים טלאים,כיסיה מלאים בקופסאות גפרורים ישנות, עמוסות במילים, אשליות, חלומות אמת וחלומות שקר.
שירים לעת מצוא ושמות של ילדות שהייתה רוצה להעניק בליבה לילדה שבה, הבאה מבטן.
שערותיה יצירה אחת שלמה, כמו שרוכים כתומים קופצים, ופניה נמשים נושמים אור.
מריחה עוד מילים, מוסיפה מעט מלח לאשליות, וצובעת את הקופסאות במכחוליה הדקיקים, פרפרים של אושר. נשמתה קוראת לחיבוק.
"אולי תפסיקי למכור את האשליות שלך לתוך קופסה", אמר לה יום אחד.
היא הביטה מופתעת לתוך עיניו החומות, השואלות. הוא התקרב עוד אליה ונגע לליבה. מילותיו דקרו בה,כאילו תקעו חץ חד בליבה, היא נאלמה ופניה הלבינו.
"תכתבי מילים אמתיות היוצאות מבטן". החץ שוב דקר, הפעם בבטנה הרכה.
היא התכווצה בפינת הרחוב, מקופלת, רועדת, עיניה דומעות בשקט.
למחרת היא התעוררה עם בוא השחר, לבדה. השמש ליטפה את פניה ומילאה את לחייה באור.
לגופה שמלת משי, מציירת חמוקיה, ולרגליה ספר ריק מתוכן, מחכה לנשמתה שתפיח בו חיים.
קופסאות הגפרורים כמו התרוקנו מאליהן והתמלאו באש וחדוות היצירה. היא הניחה את ידה על בטנה ויכלה להרגיש את פעימות ליבו בליבה. יום חדש נולד.
[youtube _bvyufA3gJk nolink]
