איך עוד לא נעשה על זה סטנד אפ, לא ברור לי.
גירושים ברבנות. אם לא נבכה על מה שקורה לנו החילונים שם, לפחות נצחק.
בחור ובחורה חילונים שמבקשים להתיר את ההבטחה לחיות לעד יחדיו.. מחויבים לעבור בבית הדין הרבני, בבית החרושות לענייני גירושים.
למרבה האירוניה, הכניסה הרשמית לרבנות תל אביב היא עבור אלו הבאו להתגרש, לעומת הכניסה הצדדית שם נכנסים כדי להתחתן.
כבר בכניסה עומד שומר, עוצר אותי ושואל :"לאן את?" לאן נראה לך באמת? ! מהכניסה הצדדית כבר נכנסתי פעם אחת…
כך התחיל היום שלנו, זוג צעיר ומבויש שהגיע לסיים את המשימה שהחליט עליה, אחרי שבועות של מחשבות, זמנים לא קלים, עם חוזה חתום בנינו שיש הסכמה, שלא לצער שלא לצורך אחד את השני יותר ממה שהתהליך מחייב. אבל זה לא מספיק שרק אנחנו החלטנו שלא להערים קשיים, כי לעובדים במקום רעיונות אחרים…
כך אנו יושבים בכניסה לחדר שבו נקבע לנו הדיון, ועל הדלת רשימת מוזמנים לפי שעות. רשימה גלויה עם שמינו המלא.. בקופת החולים שומרים על פרטיות יותר מהרבנות.. אבל שם.. שם אתה יכול לחפש קרובי משפחה וחברים שגם הם באו להתגרש..
ואז יוצא איש, בלבוש חרדי, ברור מיד שהוא עובד במקום רק לא ברור מה תפקידו בכוח ומה כוחו בדיון.. יוצא, מסתכל עלינו יושבים שם, ואומר:"זוג חמוד, נראה לי שיתאים פה יותר שלום בית". מה שלום בית? באתי לפה כדי שמשהו יטרפד לי את הסיפור הזה?! אבל מהחשש שיש לאיש משקל בהחלטה .. אנחנו מסרבים בנימוס להצעה המגוחכת.. נכנסים לדיון ומגלים שהייצור הקטן הזה הוא הכתבן בדיון. בסה"כ כתבן.
מתחיל הדיון.. בתמימות אני סוגרת את הדלת, כדי לנסות ולקבל מעט פרטיות.. מיד הדלת נפתחת ונשארת ככה עם אנשים שנכנסים ויוצאים.. כל נסיון חוזר של סגירת הדלת, זוכה לפתיחתה מחדש.
מבקשים מהעד להיכנס, אצלי הייתה זו חברה שרגע קודם קיבלה תדרוך על הכינוי של האבות שלנו, אם קיימים. נלחצים מהמחשבה שטעות קטנה והעדות תיפסל, אני דרוכה כמו קפיץ.
ואז מעבירים אותנו לחדר אחר, ומשם לקומה אחרת.. ותוך כדי תנועה אני מזהה משהי מוכרת. אני לא לבד פה, היום מתגרש כנראה עוד משהו שאני מכירה – אשתו של חבר מהעבודה. גם הוא פה בטח… ישר הראש מתחיל לחשוב.. מה להגיד?, איך לענות?.. וההחלטה מתקבלת. לא לדבר.. אם אראה אותו, אהנהן בהסכמה כי אין מה להגיד ובטח גם הצד השני מעדיף שאשתוק.
הדיון הראשון מסתיים.. נצטרך לשוב לדיון שני. כך זה תמיד.
כי פעם אחת מהחוויה הזו לא מספיקה.
ובפעם הבאה, נגיע, כבר דיי מותשים, ונחכה עוד 45 דקות אחרי הטקס שיסיימו לייבש את הדיו על הקלף עם פן. כי שנות האלפיים עוד לא הגיעו לרבנות, אם אי פעם זה יקרה.. אפשר להתחיל משם.
