אז הנה, הגעתי לגיל. לגיל 50. שהוא עגול כמו סוכריה או כמו כדור לכולסטרול, שהוא כיפי, כי עד שהגענו עד הלום מותר ליהנות בו, שהוא מאפשר, כי למי אכפת מה יגידו, כי בגילנו.
וגיל כזה, 50, יובל כזה, מביא איתו אם נרצה או לא, על המרפסת ובמטבח, בגינה ועל הדשא – תובנות, קצת חוכמת חיים, מעט חוכמת רחוב, התבוננות בחיים ובאלה החיים אותם איתי ולצידי .
אז מה היה לנו? ובעיקר, מה יש לנו?
1. בגילנו, אין צורך ביותר משתיים-שלוש חברות טובות, כאלה שעם השנים הופכות לאחיות. כאלה שאפשר לקטר איתן בשיחות טלפון ארוכות, לשתף אותן במתי הילדים התגייסו/השתחררו/ לומדים לפסיכמוטרי/ נוסעים לטיול של אחרי הצבא.
2. בגילנו, נגמרת לנו היד. וגם אם נרחיק אותה כמה שנוכל, כבר לא נוכל לקרוא את האותיות הקטנות במרשם שקיבלנו, ונמצא את עצמנו שוב ושוב בדוכן המשקפיים בסופר פארם, מניחות את הסנטר על המתקן הזה שאולי בהזדמנות גם יישר וימתח לנו את הצוואר, ומנסות בכל כוחנו לקרוא את המספרים הבלתי קריאים בעליל האלה, קונות במבצע 1+1 שיהיה אחד בסלון ואחד בפינת המחשב, ועוד 1+1 לאוטו ולמשרד.
3. זה גיל לנרגנות. נרגנות כזו בחן, נרגנות של הנפת יד, של קריצת עין, של משפטים כמו 'אין לתאר', או 'חוצפה כזאת'!
אין לי סבלנות, אני שומעת את עצמי אומרת על הכל. כי בגיל 50, נגמרת הסבלנות להמון דברים, ויותר משנגמרת, אפשר ומותר להגיד בקול גדול – תעזבו אותי! אין לי סבלנות!
4. בגיל 50, את הופכת להיות דומה לאמא שלך, אם תרצי ואם לא. היא מדברת מגרוני, אני חוזרת על משפטים שלה שעצבנו אותי והיום אני מעצבנת בהם את בנותיי. אני אחרת ממנה, אבל היא קיימת בי, ודמותה עולה מול עיניי, ואני לא מתביישת לומר: אני מתגעגעת אליה.
5. שימי לי פתק, אני אומרת לבתי, אחרת אין סיכוי שאזכור. הכל מלא פתקים, להתקשר לרופא, לבטל תור למרפאת שיניים, להוציא בשר מהפריזר. אני מוסיפה תזכורת גם בנייד, וגם בלוח השנה במחשב, והכל מתחיל לצפצף יחד, ומקפיץ אותי ביום ובלילה ואני שואלת את עצמי וגם מתרגזת, מה לעזאזל רציתי לזכור?
6. זה גיל בו ממעיטים מצד אחד, והולכים על הכל ובגדול מצד שני.
ממעיטים באכילה. אוכלים רק את הקצה של הקצה של עוגת הגבינה עם הפרורים, את הנשיקה של הלחם, את הקרום של הפוקצ'ה, אבל בלילה, כשאף אחד לא רואה, בשעות בהן אין קלוריות, מתגנבים לפריזר, וחוזרים למיטה עם מגנום בלק שאין שני לו. חצי בשבילך וחצי לבן הזוג. כי אם כבר להתפנק בגדול ובמתוק, אז על מגנום בלק.
7. זה גיל לאהבה. לאהבה בוגרת, יפה, מלאה ביופי ותשוקה. הילדים כבר גדולים, ואנחנו, בגילנו, יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים ומתי, באור ובחושך, בקול ובשקט, וליהנות מארוחת ערב איתם ובלעדיהם, מטיולים ברגל בשבת, ומסתם לשבת יד ביד מול הטלוויזיה.
8. זה גיל רפוי. לא, לא הגוף, הוא עוד תודה לאל זוכר את עצמו פה ושם, אבל לבגדים. רפויים, נוחים, בדים רכים ומלטפים, מחמיאים ומרמזים, כי ידוע, שאנחנו הכי יפות כשנוח ורפוי לנו.
9. זה גיל להנאות. להנאה מאמצע החיים, מהילדים הגדלים, מאהבה גדולה בפרק ב' שהוא הפרק הכי יפה בספר, מהדברים הקטנים המפוזרים לאורך היום יום והשנה, מספר חדש, מהגילוי בהנאת הכתיבה והשיתוף, מהשתייכות לקהילה חדשה של נשים חזקות שבכוחן לשנות בכל פעם קצת, את חייהן וחיי חברותיהן.
10. זה גיל לחלומות. קטנים, שניתן להעז ולהגיד אותם בקול רם, ואז לשבת לקפה ועוגיות בריאות עם חברות, להישען אחורה, ולקוות שימשיך ככה, בקטנה, רק בטוב, כי בכל זאת -בגילנו .
הכותבת משתפפת בפרויקט "איזון הוא שם המשחק" בשיתוף פיטנס העוגייה הטובה. השנה נלמד לאזן בין כל הזירות של חיינו, לקחת החלטות ולנהל את הבחירות שלנו באיזון והרמוניה, ואהבה עצמית
