אילה מיקה גל-עפרון נפטרה בגיל ארבע וחצי,
אחרי מאבק קשה ובלתי אפשרי במחלת הנוירובלסטומה, שהתגלתה קצת אחרי שחגגו לה יום הולדת שנתיים.
ואני, גם אם לזמן קצר, הייתי הדודה הגאה שלה.
פברואר שוב הגיע ואנחנו זוכרים את איילה, בכאב שלא נגמר ובגעגוע לילדה שהייתה.
איילה שלנו
נדמה היה שכולם רק חיכינו שיגידו את הדברים
- תשמעו זה כלום, ממש בקטנה. היא תתגבר ותנצח
- המצב שלה ממש טוב! איזה מזל יש לה, שתפסו את זה בזמן
- זה לא הכי פשוט בעולם, אבל אפשר לצאת מזה. עוד מעט קצת, והיא תהיה בסדר
אבל רק חיכינו שיגידו. כי אף אחד לא אמר. ובמקום זה, זה היה כל כך כואב כשאמרו
- זה סרט רע. שאף אחד לא יגיד לכם משהו אחר
- היא לא תצא מזה, זה יותר מידי
- הגידול מפושט והטיפול לא ממש מתקדם. זה לא נראה טוב
אני זוכרת את הראש שלי יורד על השולחן בעבודה, ואת הדמעות שלי מרטיבות את המקלדת כשפתאום הבנתי כמה זה נורא. ובכל זאת, כולנו היינו אופטימיים.
ללכת לגן
תחשבו שנייה. כמה ילדים אתם מכירים שקמים בבוקר ואומרים שהם לא רוצים ללכת לגן? יש אחד או שניים, נכון?
אבל כששאלו את איילה מה היא רוצה, זה היה פשוט כל כך. הייתה לה תשובה מוכנה, כי היא ידעה מה היא רוצה. ללכת לגן. כמו כולם. אבל בסוף זה לא קרה.
קיווינו שאיולי תבריא, ויצמח לה מחדש השיער, תלתלים בהירים ורכים. והיא תחזור לחייך, ולצחוק, ולשמוח מכל דבר, וכן – גם ללכת לגן.
חיבקנו אותה ונישקנו, והבאנו מתנות, ושיחקנו במשחקים שהיא אהבה, וטיילנו בחוץ ואספנו פרחים ועלים ובלוטים. והצלטמנו בשלג, ובשלוליות, ושרנו שירים ביחד, וצחקנו עד השמיים.
ומזל שצילמנו, כי נשארו התמונות. כי איילה כבר מזמן לא פה, ואנחנו כאן נשארנו עצובים.
איילה כבר לא כאן, אולי מישהו אחר היה אומר שזה פשוט היה חוסר מזל. אבל כמה מזל היה לה, להיות כזו אהובה. גם לנו היה מזל שלזמן מסוים, גם אם קצר, היא הייתה חלק מחיינו.
עד הרגע האחרון היא הייתה מוקפת באנשים שאוהבים אותה, שצוחקים איתה, שמעריצים את הכוחות שלה. ומתגעגעים נורא נורא.
איילה ואני. קרדיט צילום: האקס שלי
איילה חוגגת פורים. קרדיט צילום: אמא שלה