את הספר הזה קראתי בבקרים על המרפסת.
"איך מתכווננות מערכות הגוף? איך מתכוונן הראש, והעיניים, האם הן נעצמות מעונג הציפייה, או נפקחות בחוזקה, לתוך אור לבן, למודות ניסיון מר, איך מתכווננות הלחיים, מתמלאות בנשיפה או נשאבות פנימה, והלשון, מה היא טועמת עכשיו, האם עוברת בחלל הפה או שהפה נפתח מעט והיא משתרבבת החוצה, רק בקצה, מתחדדת, והשפתיים, מרפות מפס האכזבה החד, ומתמלאות, מתאדמות, מתלחלחות, והצוואר איך הוא מתכוונן, האם הוא מתמתח, מתארך, מגביה, כשסימני הגיל באור ניאון אכזרי לא נראים עליו עכשיו, והכתפיים, האם הן רפויות עכשיו או משוכות אחורה בזעם, והחזה, מזה ומזה עגול וקטן ורך, או שקצות הפטמות מזדקרות, מצטמררות, והבטן, רכה, נכונה להתמסר ולהתלטף, והרחם, האם הוא הומה, וקו השיער שבתוכו פועם עכשיו פרפר, וכשקצות כנפיו מרפרפות שם, היא מתעגלת כאן, והירכיים, האם שמים ביניהן עכשיו את כפות הידיים, לשאוב מחומן, וכפות הרגליים, נאחזות היטב ברצפה או מרחפות מעליה, והלב, הו, איך הלב מתכוונן, נפתח לאט, קודם כל אוחזים בידית התריס ומושכים בה לאט, שלב אחר שלב נפקח, אור רך מתחיל לחדור, זהרורים שטים בו, מרקדים באוויר, עולים במעלית שבין החדרים, שוטפים באור את החדר הימני ואחר כך את השמאלי, מרפדים להם פינה, מתפרקדים. הלב מתכונן, מתרחב ומחכה."
את סיפור אהבתם האפשרי והבלתי אפשרי של גיבורי הספר, מלווה כל הזמן, בלי יכולת להפריד, הסכסוך עתיק היומין הקשה, הכואב, הבלתי פתיר, המלא באובדן מכאן ומכאן, הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. ולמרות שאפשר לעמוד בערב עם מצלמה, כמו שעומד אחד מאחיו של חילמי, המצלם את גבעות רמאללה, ולראות בקו אווירי וגם בעינית המצלמה מגגות רמאללה ועד גגות תל אביב, הקו נמצא וקיים ומקיף גדר שלמה, גדר חיה של זוג שנפגש ,והתאהב, וסער. בחורף הניו יורקי המקפיא, שניהם מתגעגעים הביתה, לאור השמש.
