ברחוב קטן מאחורי שורת עצי אורן טיפוסיים נבנה הבניין. שתי כניסות, שתי קומות, שתי דירות בכול קומה וגג רעפים אדומים סוכך על הכול.
מסביב דשא ועוד שני שיכונים זהים. בכולם משפחות עולים שהגיע זה מכבר מרוסיה, פולין, הונגריה, רומניה, ומרוקו, התקבצו בשכונה אחת כדי לבנות חיים חדשים בעיקר עבור ילדיהם.
בקומה השנייה ממול ביתי, גרו גברת ואדון פישר. בעיני הילדה שלי, נראו זוג מבוגר, עצוב הייתי אומרת אפילו רגזן. מעולם לא ראיתי אותם מחייכים לא שמעתי קולות של צחוק בוקע מביתם. לא היו להם ילדים, ואיש לא בא לבקר.
גברת פישר אישה קטנה עגלגלה לבושה תמיד חלוק, שערה האפור והקצר מהודק לראשה בשתי סיכות, תמיד ספונה בביתה, טרודה בעבודות בית פשוטות.
נהגה לפתוח את דלת ביתה כדי להציץ ולראות מי בא או מי הולך. זה היה הקשר שלה לעולם. כל פתיחת דלת שחררה לאוויר חדר המדרגות ענני ריחות בישול ובעיקר ריח שום.
אדון פישר הוא זה שיצא מהבית כל בוקר, מלא בחשיבות עצמית כאילו הוא בדרך למשימה חשובה להצלת העולם, מזמזם לו איזו מנגינה לא מוכרת, לבוש במכנסי חאקי קצרות, גופיה לבנה, נועל נעליים עם גרביים, כובע לראשו, סל קניות מפלסטיק בידו, סיגריה דחופה בין שיניו וענן עשן עוטף את דמותו במסתורין.
לפי הריח אפשר היה לדעת האם אדון פישר והסגריה יצאו לקניות או האם זו גברת פישר מספקת את סקרנותה בהצצה נוספת.
שעות אחר הצהריים והערב הם שמעו תכניות רדיו בפולנית וסיפקו שידור חינם גם לשכנים.
רק פעם אחת אדון פישר דפק על דלת ביתנו וזאת כדי לבשר לנו על רכישת מכשיר רדיו חדש. הוא הזמין אותנו להיכנס לביתו ולהקשיב לקולות הנפלאים הבוקעים מהרכש החדש.
השנים עברו, אני גדלתי ועברתי לגור למקום אחר, גברת ואדון פישר בטח הלכו לעולמם.
נשאר רק הזיכרון של שני אנשים גלמודים, גופיה לבנה וריח שום.
