אין לי דו"ח חנייה אחד, מעולם לא עצר אותי שוטר על עבירת תנועה, מעולם לא הייתי מעורבת בתאונה וגם לא זכור לי שאי פעם שרטתי את הרכב כשחניתי ברוורס בין שתי מכוניות. אה, כן אני אישה. מפליא אותך הנהג המצוי? זה שצופר לי כשאני מעזה לעצור לפני מעבר חצייה כדי שהאמא עם עגלת התינוק תוכל לחצות את הכביש בבטחה. זה שמנפנף מולי באצבע משולשת כשלא ניסיתי לגנוב את הצהוב המהבהב. זה שעוקף אותי בקו לבן רק בגלל שאין לי שלשול ואני לא ממהרת לשום מקום חשוב כשאני תקועה מאחורי משאית בעלייה.
נשבר לי ממך הנהג הישראלי המצוי. אין לי ספק שמי שמתנהג כך בכביש לנשים לא נוהג בהן בכבוד גם בשום מקום אחר. אותו אחד שיצעק לי בהתנשאות "מי נתן לך רישיון?", יהיה גם זה שברגע שאגיע לראיון עבודה יבכר להעסיק גבר ולא אותי רק בגלל שאני לא מתקפלת, לא מתחנחנת, לא מתפנפנת ובטח לא נותנת שיתנשאו מעליי.
הדבר היחיד שמבדיל בינינו, היחיד, זו העובדה שאני מקבלת את המחזור החודשי ואתה לא. ואתה יודע מה? גם זה יתרון, לפחות עד גיל 50 הסיכוי שלי לחטוף התקף לב נמוך משלך.
אתה לא יותר חכם ממני, לא יותר זהיר ממני, ולא יותר נחמד ממני. אבל אני לא סופרת גברים כמוך. מי שלא נותן כבוד לא ראוי לכבוד. וכבוד אינו מתבטא בזה שתיתן לי לעבור לפניך כשנפתחת הדלת של המעלית. כבוד אינו מתבטא בכך שתעמוד כשאני נכנסת לחדר. כל אלה הם טקסים ותו לא. טקסים שאולי במדינות אחרות ובזמנים אחרים עמדו מאחוריהם ערכים של כבוד, אבל כשהיום כל פישר מסנן: "LADYS FIRST, BUT DOGS BEFORE", לא צריכה את הטובות שלך.
אני לעולם לא אשב בחלק האחורי של האוטובוס כי למישהו לא נעים להסתכל לי על העורף. כזו אני, אוהבת לשבת מלפנים כדי ליהנות מהנוף. אני לא אכסה את גופי במלבושים רק כדי שרחמנא ליצלן לא תתגרה ממני. כזו אני, נוהגת להתכסות רק כשקר לי. לעולם לא אפסיק לשיר רק כי קולי נשמע לך כמו איבר אחר בגוף (שממנו, אגב, גם יצאו צאצאיך להתפאר). כזו אני, שותקת רק כשלא יודעת את מילות השיר.
לא מתחשק לך לחיות לצידי? אני מפריע לך? אז יתכבד כבודו ויסגור עצמו בביתו. כי אני וחברותיי לא מתכוונות להיעלם מהמרחב הציבורי, לא עכשיו ולא בעתיד.