הכרתי את א. בגיל עשרים וחמש, היינו שתינו אמהות צעירות המתמודדות עם קשיים של גידול ילדים בעיות פרנסה לצד עבודה ובניית זוגיות, אני לשמר את שלי והיא למצוא חדשה אחרי גירושים מכוערים.
היינו מאוד שונות זו מזו, אני חסרת ביטחון והיא כמו בולדוזר, מסמלת מטרה ובעקשנות דוהרת לקראתה. לא היה בה פחד מקושי וממה יגידו. הערצתי את היכולות האלה שלה שאני רק יכולתי לחלום עליהם.
לאורך כל השנים נשמר בנינו הקשר, גם כאשר כבר חוסר הביטחון שלי נעלם, גם כאשר הפסקתי להעריץ אותה כי הבנתי שגם אני יכולה את כל מה שהיא יכולה, הקשר הפך לחברות טובה כזאת שכל אחת מאיתנו הייתה שם למען השנייה בכול עתות השמחה והעצב.
עברו כמעט חמישים שנה בהם גידלנו ילדים, עברנו מחלות וניתוחים, מוות של הורים, שמחות של לידות, חתונות ועכשיו אנחנו חוות יחד את הזדקנה המזדחלת לחיינו.
דלת המעלית נפתחה בקומה השלישית ואני יצאתי ברגליים רועדות.
ריח בית החולים הכה באפי וסחרר אותי. כסאות גלגלים עגלות עמוסות בחיתולים, כפפות חד פעמיות לא השאירו ספק לגבי אופי המקום.
צעדתי לעבר חדר האוכל שם היא ישבה, ממתינה לארוחת הצהריים.
חברתי "הבולדוזרית" והמטופחת תמיד, ישבה בין כל הקשישים בפיג'מה של בית חולים, סינר קשור סביב צווארה, שערה לא מסורק, מבטה אומר הכול ורק הלק האדום על ציפורניה נשאר זיכרון מהעבר הכול כך קרוב.
כמעט פרצתי בבכי, אבל היה זה רגע בו לא יכולתי להרשות לעצמי מותרות. ניגשתי, חיבקתי, נישקתי, שאלתי מבלי לקבל תשובות. האכלתי אותה, ניגבתי את פיה משאריות אוכל, השתדלתי להתנהג רגיל כאילו זה אופי הקשר שיש בנינו כבר חמישים שנה.
כשסיימה לאכול הורדתי לה את הסינר, קצת סידרתי את שערה והיא נראתה קרובה יותר לחברה שהכרתי.
ישבתי לידה מחזיקה את ידה המשותקת בידי. השמעתי לה מילות עידוד של יהיה בסדר, הייאוש והעצב נראו בעיניה אבל אז הרגשתי את ידה לוחצת את ידי, לחיצה שאמרה הכול, אמרה אני משתדלת, אמרה אני יודעת ואמרה תודה.
כשדלת המעלית שוב נסגרה והפעם היה זה בדרכי הביתה, פרצתי בבכי. הכאב הצער על מה שקרה לה ובעיקר הפחד שזה עלול לקרות גם לי, הציפו אותי.
נכנסתי לאוטו בלב כבד והתרחקתי מהבית הזה בתחושה קשה שאלוהים שכח את דייריו .
