בשם האמנות

עיינה פרידמן דוקטור בתחום האמנות * אמנית רב תחומית (במדיום החזותי, הכולל צילום, וידיאו, ומיצבי פיסול) ואוצרת תערוכות * ביצירותיה מבטאת מסרים חברתיים ופוליטיים * הציגה את יצירותיה האישיות ותערוכות שאצרה בארץ ובארה"ב * אהבתה לכתיבה התפתחה מגיל שמונה * בשנות עבודתה כמורה בתיכון יזמה ויצרה שיטות הלימוד חדשניות * 2016 תהיה שנת ההולדת של ספר הילדים התשיעי שלה, שעיסוקו בזיכרונות השואה. * ספריה עוסקים בסיטואציות מוכרות מחיי היומיום ומעבירים מסר חינוכי  בצורה בהירה וידידודית. במקביל לעבודת הכתיבה והיצירה עוסקת פרידמן בפיתוח שיטות הוראה המבוססות על המדיום החזותי ודרמה יוצרת לטיפול בילדים בהפרעות אכילה תוך ארגון כנסים בנושא.

‏‏zafi-ayana - עותק

במקצועה ד"ר עיינה פרידמן היא אמנית במדיום החזותי. שנים רבות עבדה כאוצרת תערוכות אמנות, כשהדגש שהתוותה לעצמה בבחירת הנושאים הוא על תערוכות המטפלות בבעיות חברתיות.

תערוכה שאצרה בשם "בין ברירה לבחירה" בנושא אלימות נגד נשים, נדדה לארצות הברית, הוצגה במוזיאון היהודי של ההיברו יוניון קולג' ובהמשך גם ברחבי ארצות הברית. תערוכה נוספת שאצרה במוזיאון ישראל "צללים וצלליות", פנתה לקהל הרחב, מבוגרים וילדים כאחד. בתערוכה זו יזמה עיינה לראשונה דברי הסבר לילדים בצורת שירים בחרוזים, במטרה להקל על הבנת משמעויות היצירות. חידוש זה עורר עניין רב, וביקור של אוצרת ממוזיאון הגוגנהיים, הוביל להזמנתה של עיינה להרצות אודותיה במוזיאון בניו יורק.

ד"ר עיינה פרידמן, ילידת 1950 הוציאה לאור במהלך השנתיים האחרונות שמונה ספרי ילדים, פרי עטה. הראשון שבהם, ספר ביכוריה "החלמה מהירה!" בהוצאת אופיר ביכורים, סלל את הדרך לספריה הבאים. זהו סיפור שנכתב ברגישות גדולה ונוגע באחד המקומות הפגיעים ביותר של הילד, כשהוא נתמך רפואית, בסביבה זרה וזקוק לעידוד ותמיכה.

ספר שני שיצא לאור "היה היה איש",  עוסק ביחסים בין ילדים לבין שכן, קשיש ערירי, ניצול שואה. נושא השואה מטופל בספר בעדינות ובאופן הראוי לקהל ילדים צעירים. ספר נוסף בוחר לעסוק בנושא הרכושנות בגיל הרך ונקרא "שלי מהבית". עלילת הספר מתארת ילדה המסרבת להיפרד מבובתה, וכשזו נשברת, נלמד הלקח. הספר הרביעי נקרא "תבשיל של אחוה", ועוסק ביחסי חברות מיוחדים הנרקמים הין שתי משפחות בעקבות חברות הבנים וסביב נושא הבישול, הספר החמישי נקרא "משפחה מאוד מיוחדת", והעיסוקו במשפחות בהן שני אבות, או שתי אימהות, והתמודדות הילדים והחברה עם הרכב משפחתי זה, והספר השישי- נקרא "כואב לנמלה", והוא עוסק בחינוך ילדים לכבד את בעלי החיים, אפילו הזעירים ביותר. הספר השביעי "יושקו הליצן רוצה לצחוק" מתאר את יושקו הליצן שבסיום של יום עבודה, אחרי שהאיפור והבגדים מוסרים הוא יושב מדוכדך עצוב בביתו. הוא מחפש דרכים להצחיק את עצמו ולהיות מאושר. ספרה השמיני היוצא לאור בימים אלו נקרא "הסודות של סבתא" ובו מתחוור לנכד סיפור הישרדותה של סבתו בתקופת השואה.

ילדות בחיפה. עיינה גדלה בבית מיוחד ורגיש לאם ניצולת שואה ולאב שעם נישואיו לאימה, נדר לה נדר, כי לכשירווח למשפחה כלכלית, יקנה עבורם בית, הדומה לבית אותו גזלו מהם הנאצים בהונגריה. עיינה :" אמי שהייתה ניצולת שואה, וכך כל משפחתה, שלטה בשמונה שפות, בהיסטוריה ובאמנות, ואת אהבת הלימוד הנחילה לכל ילדיה. אבי עמד בהבטחתו, ובשנת 1956, עברה המשפחה לגור בכרמל, בבית גדול עם גג רעפים אדום, גינה ובריכת דגי זהב".

יצירתיות. היצירתיות והאתגר להיעזר בדמיון היו קו מנחה בחינוך הילדים בבית. עיינה:  "אבי, שהיה תעשיין, לימד אותנו ליצור לעצמנו ובעצמנו, משחקים, צעצועים וסיפורים. אבי היה מספר מוכשר, שהמציא לנו סיפורים מדמיונו.  הבית אליו עברנו בכרמל, שבו הייתה עליית גג נרחבת ואפלולית, שימשה לימים כתפאורה לסרט וידאו אמנותי שיצרתי בנושא "אנה פרנק".

נתיב הלימודים. הבחירה באמנות כתחום לימוד וקריירה הייתה עבור עיינה אך טבעית.

עיינה: "לאחר שהצטיינתי בתיכון בשעורי הציור ותולדות האמנות, אצל המורה האגדי דב מדזיני, פניתי ללימודים גבוהים בתחומי תולדות האמנות וספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. את הפן המעשי של פיסול, צילום ווידיאו – למדתי בעצמי. כבר בתחילת לימודי בירושלים הצגתי פסלים ממתכת, אותם יצרתי בחצר המפעל של אבי והביקורות והפרסים היוו עבורי חיזוק להמשיך בכיוון יצירה זה".

אמנות. מגיל צעיר מאד נחשפה עיינה לאמנות ולספרות. עיינה: "בילדותנו הפלגנו עם אמי לטיול באנייה. אלה היו חודשיים שלמים של סיורים באירופה. נחשפנו לאמנות במוזיאונים, בתיאטרון ובמוסיקה. למדתי פסנתר, בלט ודרמה – בה הייתי טובה במיוחד, אלא שהורי התנגדו לכך שאהיה שחקנית".

עיינה : "ביצירות האמנות שאני יוצרת, כמו גם בתערוכות הקבוצתיות אותן אני אוצרת, אני מעלה נושאים הקשורים לדמות האדם ככלל, ולדמות האישה בפרט. "האחר" בחברה, השונה, הגמד, לדוגמא, אותו אני משלבת בדימויי ילדים נוספים, מאתגר את אופן חשיבתו של הצופה בגישתו וקבלתו יישויות השונות ממנו במראה או בתפיסת עולם. בעיות חברתיות של החיים בארץ, עם דגש על הדרת נשים ופגיעה בהן, גם הם מעיסוקי ביצירותי.

על תהליך היצירה אומרת עיינה :   "המשותף  ליצירות אמנות, ולכתיבת ספרים מתחיל מנושא שנוגע לליבי, נושא שאיכפת לי ממנו, ולאחר שגיבשתי עמדה, מה אני רוצה ויכולה לאמר בנושא, אני עוברת לבחירת החומרים. ביצירות אמנות- לחומרים הנבחרים משמעויות שתורמות לנושא המוצג, בעיקר בשל אסוציאציות והקשרים הנבנים מהשימוש בהם, כמו למשל השימוש בשיער. נושא זה נקשר הן לדימויים נשיים, והן לנושא השואה. חמרים "רכים" נוספים, כמו למשל בדים,  ישמשו אותי בבניית משמעויות הקשורות לגוף האדם. שימוש בבגד כלולות בו כלואה אישה- המבטא את נושא ה"עגונה" מקל לצופה את הבנת הנושא. האישה מנסה להיחלץ מתוך הבגד הלבן המסמל תום, שמחה ותחילתם של חיים משותפים, הופך למעטפת חונקת ממנה מנסה האישה להיחלץ."

FertileCrescentPanelAE+ critic fertile33

נושא זה מקבל ביטוי גם בספרי הילדים אותם אני כותבת בשפה ישירה ופשוטה, המקלה על ילדים את קליטת הנושא, כמו "משפחת מאוד מיוחדת", על משפחות בהן שני הורים מאותו מגדר, או סיפור על שני אופני גידול ילדים, האחד לאמא "בשלנית" והאחר לאם קרייריסטית שאינה מספיקה לבשל, תוך קבלת היתרונות של כל צורת גידול.

נושא האישה כסוג של "אחר" בחברה, התחיל משהכרתי במעבדת צילום את אחת המנהלות של המעון לנשים מוכות בירושלים. השיחה התפתחה לידידות, ולהיותי מעורבת במקלט. חשיפתי לעולמן הקשה של נשים וילדים במסגרת זו, "הוליד" סדרת יצירות בהן נראית אישה כפותה, עקודה, או נחלצת ממצבה. חלק ניכר מהיצירות הם תצלומים שנעשו עם אמנית מיצג (פרפורמנס), עדינה בר און, או נוספות, אותן ביימתי להבעות ולתנוחות שיבטאו את הנושא. לעיתים הפך הנושא לסרט וידיאו, ולעיתים למלאכת פיסול.

חקירת הנושא אותו אני מתעתדת להציג מתחילה במחקר אקדמי, המברר מהי מהות הבעייה, האם דתית (עגונה-), משפטית, חברתית או אחרת, והאם חשיפה שלה עשוייה לתת מבט אחר ונוסף על אספקט בו החברה אינה מטפלת כראוי.

נושא קיפוח והשפלת הנשים גם בדת היהודית האורתודוכסית קיבל ביטוי בשני מוצרים אותם יצרתי: תפילין לנשים, ו"כס דבורה" שהוא המענה הנשי ל"כסא אליהו", וכאמור, בסדרת צילומים מבויימים וסימליים של האישה העגונה.

אני מאמינה כי האמנות יכולה להעלות מודעות לנושאים בהם אני עוסקת, וזאת באמצעות דימוי ברור החושף את הבעיה ומביע עמדה.