השעה שמונה בבוקר. מכונית לבנה מסוג פז'ו נכנסת לחניה שלי הפרטית, הפנויה, ליד הרכב שלי. תוך שניות יוצאים ממנה ארבעה גברים, פחי צבע מברשות סולם וכלים, כולם בדרכם לעבר הבית שלי.
זהו, אין מנוס, זה מתחיל.
הצורך בתיקון קטן של כתם רטיבות שנגרם מסתימה בצינורית ניקוז המזגן, חלום ישן שלי לרענן את הבית ופעולה החלטית וזריזה של אחד הבנים שלי הולידו את הרגע הזה.
רגע ממנו חששתי ואני עדיין פוחדת, אבל המחשבה על בית צח עם ריח צבע טרי, מאפשר לי להתגבר על אי הנוחות אותה אני חווה כל פעם שאדם זר נוגע לי בבית.
כל בעל מקצוע כל מנקה מעוררים בי נוגדנים. "אל תגעו לי בחפצים", "אל תזיזו לי רהיטים", "אל תערערו את שלוות חיי", אלה משפטים שבא לי להטיח אותם בפני כל אדם שבא בכוונה טהורה לעזור לי בבית.
אז עכשיו העובדות כבר בשטח, אני נכנסת לחדר העבודה, פניי למחשב גבי למתרחש בבית. מנסה להתעלם אבל קולות הרקע מתעקשים להשאיר אותי בתמונה.
מה קורה שם? נשבר משהו? כל קול מקפיץ אותי ואת לבי, שרק לא ילכלכו, שרק לא ישברו, אוי הם מפרקים, האם יידעו להרכיב חזרה? השולחן שהם גוררים עלול להתפרק, למה הם לא מרימים? מה פתאום לשים דברים על המיטה שלי? זהירות עם השואב, רק עכשיו קניתי אותו, לא חשבתי שישתמשו בו, פותחים את המקרר, מרתיחים מים, למה הם מתנהלים כבתוך שלהם? זו הממלכה שלי !!
זהו, התיישבתי לכתוב, להסיח את דעתי מכל מה שמטריד אותי, לראות, שחור על גבי לבן, עד כמה אני מגזימה בתגובות שלי.
בסך הכול מדובר באנשים נחמדים שבאו לעשות עבודה שאני מאוד רציתי בה והם עושים אותה ממש טוב.
גוון הצבע שבחרתי מוצלח, הם עובדים ממש ברוגע, משתדלים לנקות, לא הולכים באמצע היום בטענה שעוד מעט יחזרו והרעש שאני כל כך מודאגת ממנו הוא בסך הכל פינוי הרהיטים ממקומם, הסולם ופחי הצבע אותם מזיזים בהתאם להתקדמות העבודה.
אלך להכין לי כוס קפה, להירגע, עושה רושם שהעבודה תסתיים לפני המועד שהתחייבו עליו ואז אוכל להזמין את המנקה ולהתחיל את הלחץ מחדש בגלל הנוכחות שלה.
אמא שלי תמיד אמרה שבשביל יופי צריך לסבול, אני אכן סובלת, האם זה אומר שהבית בסוף יהיה יפה?
אמא שלי גם אמרה שהיא משתוקקת לחיות באי בודד.
יכול להיות שהעבירה לי קצת ממשאלות לבה בתחום הזה?
