כבר מלקרוא את תיאור קורות חייה בקצרה של המחברת התחלתי לצחוק. כשפתחתי את הספר המשכתי והמשכתי.
על מה הספר
מה חשבתי עליו
אהבתי מאוד את הספר. הוא הצחיק אותי וגם גרם לי לחשוב על כל העולם המודרני הזה והמחירים שהוא גובה. כאילו הכל נורא ברור והדרך סלולה ובטוחה עד שיום אחד הכל משתנה. ולא בטוח שהשינוי שכל כך קשה איתו הוא שינוי לרעה. הכי הצחיק אותי? הרצון של הגיבורה להתהדר בתואר "אלמנה" במקום התואר המובן מאליו, "גרושה". בין כל האנשים שאני מכירה, כל מי שאי פעם נפרד ממישהו הביע בלב את משאלת המוות עבור אותו אקס או אקסית. גם אם הם לא יודו בזה לעולם.
איך זה מתחיל
היא מתה.
היא בטוח מתה. הטלפון צלצל בשש בבוקר. בשעה כזו זה אף פעם לא יכול להיות משהו טוב. כשזיהיתי את המספר של איציק, הנוכל שמנהל את בית האבות של אמא שלי, כבר לא היה לי ספק: היא מתה. "אני מעיף אותה מכאן", התנפל עליי איציק בלי שום הקדמה. "עד סוף החודש כל הדברים שלה ארוזים מחוץ לשער יחד איתה. ואני לא נותן לה עוד הזדמנות. את יודעת טוב מאוד כמה הזדמנויות כבר היו לה." הקללות שהטיחה במבשלת הרוסייה, כולל פירוט משלח ידה של אמה, הפעם שברחה מבית האבות ומצאו אותה רוקדת בחלוק בחתונה זרה,.."
לעוד המלצות ודיונים על ספרים – קליק למועדון הקוראות שלנו.