אתה שומע? אני אומרת לע. זו שעת לילה לא מאד מאוחרת. כבר חושך בבית.
השולחן עליו אכלו הערב 5 ילדים, או נוער כמו שאנחנו קוראים להם אצלנו בבית, כבר נקי.
הם מטפטפים, הנוער, מגיעים בזה אחר זה.
השולחן מתמלא בלחמים, גבינות וסלט, מרק וגם מאפים שנשארו משבת, צחוקים ופטפוטים.
ואחרי שהם הולכים, והאורות הרבים שדלקו, כבים, והבית שב למקומו, אנחנו מדליקים נר קטן אצלנו, ופורשים מהעולם.
זה מתחיל בקטן. כמו טפיפות אצבעותיו של ילד קטן, שרץ במסדרון, לבוש בפיג'מה מחדרו, לחדר ההורים.
ממשיך בקול תיפוף חזק יותר על הגג, ומתגבר לשאון חזק. גשם. גשם אמיתי.
בכל פעם מפתיע מחדש.
זו העונה שלי. הגיעה בשבילי. לכבודה, אני פותחת מוקדם בבוקר את דלת הבית, כדי שהקרירות הזו, הנהדרת, תיכנס הביתה.
בעונה הזו אני יושבת אחרי הצהריים עם כוס קפה על המרפסת, וכבר אין צורך להדליק מאוורר.
זו עונת הרדידים. רדידי הכתפיים והפשמינות.
האדום, זה שע. הביא לי מפורטוגל. האפור, זה שקניתי בשוק בוינה, וזה בצבע בורדו, שנקנה פעם באמצע הרחוב, נבחר מתוך גלגל גדול וצבעוני של צעיפים, והפך לחבר נאמן בתיק שאורזים לתוכו את כל הבית.
זו עונת הדכדכת שבאה עם הרוח היורדת מההר שמעלינו.
זו שמכווצת את הלב למשמע שיר נפלא של הגבעטרון על חמדת העמק, שמעלה דמעות בעיניים למראה תינוקות בעגלולים בשבילי הקיבוץ, לרחש המשמיעים העלים הנושרים על השביל בין הבית למחסן.
זו עונת העננים הגדולים. התפוחים כצמר גפן מתוק, כשמיכות פוך מתכרבלות המחכות לשעתן במגירה מתחת למיטה, וכשהם משתקפים ומוכפלים בבריכות העמק, מתחברים מים ושמיים, והרחוק הופך קרוב, והעכור, הופך שקוף.
זו עונת הציפורים הכחולות. הכחלים. שבנוצותיהן מתחלפים גווני הכחול והירוק בכל עוזם, וכשהן פורשות כנפיים ונקלטות בעדשת המצלמה של אישי האהוב, הן נדמות ככתמי צבע מעופפים.
זו עונת המרקים. מרקי הירקות, הסמיכים, הצבעוניים, אלה הממלאים את הבית בריח סלרי ושורש פטרוזיליה.
זו עונת ההתכרבלות. רגליים מונחות אלה על אלה. מלוטפות, מרפרפות, מגששות, עוד מעט ייכנסו מתחת סדין וישתלבו אלה באלה.
זו עונת תחילתם של פירות החורף. כבר קלמנטינות, גם אם טרם הושקו בגשם, וטעמם עוד לא עז ומתוק, אחרי שמקלפים את בשר קליפתן לנחש ירוק וארוך ריחן הנשאר על האצבעות, הוא ריח העונה.
וכבר גויאבות. שהעולם נחלק בעבורם, לשניים. אלה שמאוהבים ואלה שלא. ואלה לא יוכלו לעולם להסביר לאלה למה כן, ומה יש בפרי הזה ,הבשרני, הניחוחי שממלא את הפה בטעם שאי אפשר להגדיר אותו חוץ מאשר- טעם גויאבה.
זו העונה, בה באמצע הלילה, כשהקרירות מזדחלת מהחלון הקטן, הפתוח, מעל המיטה, ומניעה קלות את הווילון, הידיים מחפשות קצה סדין ומושכות אותו על הכתפיים החשופות.
ובטן האחד מחפשת את גבו של השני, ובתנועה מערסלת, מרדימים זה את זה.
זו עונת הספרים החדשים. אלה המגיעים לתא הדואר, וכשהם נפתחים, עולה מהם הריח הממכר שאין שני לו של דבק, אותיות ודפים. והם נקראים בכל מקום, בקרירות המרפסת, מתחת לסדין הדק במיטה, וליד שולחן האוכל, כשיד אחת אוחזת בספר והשניה מגששת בתוך צנצנת העוגיות.
זו העונה בה במקלחת כבר צריך להוסיף לזרם המים הקרים שציננו בקיץ הלוהט, מים חמים, ועוד קצת ועוד, עד שעולה בזיכרון אד המקלחת המהבילה של החורף.
זו עונה של געגוע שלא תמיד יש לו שם. לבית שרחק. להורה שכבר איננו. לילדים שבגרו.
הסתיו פה. על גווניו וענניו, על בקריו הקרירים ולילותיו שמתארכים, על העצבות והיופי, עד בוא החורף.
