ביום שישי האחרון , 8/12/2017 , שלי עמרמי-בוזגלו ז"ל הייתה אמורה לחגוג את יום הולדתה החמישים .
אל עמוד הברזל הקטן שליד המצבה שלה בבית העלמין "מנוחה נכונה" בכפר סבא מישהו קשר שני בלונים לבנים וכתב עליהם בטוש כחול 50 .
במזג אויר סתווי הצטופפנו מסביב למצבה שתמונתה ניבטת ממנה , לא מעט אנשים.
כולנו באנו לכבד את זכרה של שלי ז"ל וניסינו לעכל ביחד את העובדה שחלפה שנה .
שנה מאז קפצה אל מותה מחדר בקומה גבוהה במלון בתל אביב . בדיוק כשהייתה בת 49 .
לא נתפס .
שלי ז"ל הייתה אישה יפה ומוכשרת. אישה רבת פעלים שהיום-יום שלה היה מורכב מחומרים של אכפתיות , עזרה לזולת , נתינה ועשייה .
היא הייתה עורכת דין מוכרת בכפר סבא , הייתה חברת מועצת עיריית כפר סבא בעבר וחברה במספר ועדות עירוניות , ופעלה רבות למען העצמת נשים .
זמן קצר לפני מותה אף נבחרה לתפקיד יו"ר הנהגת ההורים בכפר סבא .
אי אפשר שלא לחשוב בכאב איך אישה כזאת בוחרת בפתרון כזה .
בשנה האחרונה היו עסוקים משפחתה וחברותיה הקרובות בניסיון להשלים את הפאזל .
בניסיון להבין מה עבר עליה בשעותיה האחרונות , מה היה כל כך סופי ובלתי הפיך מבחינתה , מה זה היה הדבר הזה שהיא הרגישה שלא תוכל לו ולכן בחרה לשים קץ לחייה .
הגם שהתמונה קצת יותר ברורה היום , עדיין רב הנסתר על הגלוי , ויש תשובות ששלי ז"ל לקחה איתה למקום שממנו לא חוזר דבר . גם לא תשובות .
הבטתי באנשים שעטפו את קברה . בני משפחה קרובים ורחוקים , עמיתים וחברים משלבים שונים בחייה .
אנשים שבכל אחד ואחת מהם היא נגעה בצורה כזו או אחרת בכל אחת מהדרכים בהן פסעה .
מן ההספדים שנישאו שם עולה תמונה ברורה של אישה אהובה , בת ואחות נפלאה , אמא מסורה ופעילה חברתית לוחמת למען דברים שהאמינה בהם .
בקושי הצלחתי להחניק יבבות כשילדיה נשאו את ההספדים שלהם .
עטיפה אנושית מרשימה שהלוואי ושלי רואה באיזושהי דרך . כי היו שם לא מעט אנשים שהיו מוכנים לקטוף את הירח בשבילה ,אם רק הייתה מבקשת עזרה …
יש שחושבים שהתאבדות היא מעשה אנוכי .
זה ששם קץ לחייו חושב רק על עצמו , לא על אלו שהוא משאיר מאחור .
מכיוון שלא הצלחתי לחשוב על שלי ז"ל כעל אישה אנוכית , לא נותרה לי אלא ההבנה שזו הייתה בריחה .
שלי ברחה מהתמודדות עם משהו שנראה לה בלתי אפשרי להתמודד איתו . ואיש לא ראה שום סימנים מקדימים לכך .
כל מי שעטף אותה בחייה כמו גם במותה לא חשב לרגע שפיתרון כזה הוא בכלל אופציה מבחינתה .
ואני שואלת: כמה אנשים כאלה מסתובבים סביבנו כל יום ?
כמה אנשים נראים כלפי חוץ מצליחנים , עסוקים , מחייכים , ובפנים הם מרגישים שהם טובעים ?
כמה אנשים עסוקים בלהסתיר , נותנים מעצמם ולא מבקשים עזרה למרות שיש להם סביבה תומכת ואיכפתית ?
כמה אנשים מחביאים כאב עמוק כל כך , שכשהוא פורץ הוא מונע מהם כל רגש אחר ?
ואיך אנחנו , כנשים , בנות ,אימהות , בנות זוג , מנהלות וחברות
יכולות להיות רגישות יותר למצוקות של אחרים , עירניות יותר לראות מה שהם כל כך מתאמצים להסתיר ?
אולי , אם מישהו היה מצליח לדבר איתה בשעה האחרונה לחייה , הוא היה מצליח לעצור אותה . אולי לא .
אולי – אם היתה עוברת איכשהו את היום הזה היתה בדיעבד נוזפת בעצמה על עצם המחשבה . אולי לא .
אולי היא התחרטה רגע אחרי שקפצה , אולי לא .
אולי הדבר שדחף אותה מהחלון היה באמת כבד , וגדול , ומעיק , ולא נתן לה לנשום . ואולי הוא רק נראה לה ככזה באותו רגע .
דבר אחד בטוח : במחשבה צלולה קל להגיע למסקנה שאין שום דבר ששווה לסיים את החיים בגללו .
במערבולת של כאב , תחושת בגידה וכישלון , במקום של מצוקה – קשה הרבה יותר .
הושיטו יד .
כדי לעזור וכדי לקבל עזרה .