חפץ מעבר
שמיכי, תותי, חיתולי, דובי…
זוכרים חפץ מעבר שלכם ?, של הילדים ?
לבת הבכורה שלי הייתה כרית נוצות שהיינו נסחבים אתה בכל הארץ,
בדר"כ זה מעלה ריח לא נעים, מטונף וקשה מאוד לניתוק מהילד.
תמונה: PIXABAY
תינוק נולד, יוצא מרחם אמו ונשאר בתודעה שלו כחלק מאמו מהגוף שלה.
זה נותן לו תחושה של ביטחון, הגנה, רוגע, שייכות .
ואז, לאט לאט באופן טבעי המציאות מגיעה. פתאום הוא בוכה ואימא לא שם, הוא מבין שהוא לא שולט בה, שיש לה אישיות וגוף נפרד ממנו.
הוא צריך להתרגל למצב חדש, חפץ מעבר מאפשר לו ביטחון.
הוא תופס אותו כחלק מגופו, התינוק זקוק לו כדי להפוך אט אט לישות עצמאית.
החוויה הפנימית של התינוק שונה מהחוויה החיצונית. מבחינתו חלק מגופו (אמא) לא נמצא אתו שם, זו חוויה לא פשוטה עבורו.
כשאימא מבינה את החוויה של הילד היא מתייחסת ב"כבוד" לחפץ הזה
מחבקת את שמיכי, מלטפת את הבובה ומאפשרת לילד למידה של המציאות
המשימה של ליישב את המציאות לעולם לא נגמרת אף פעם, היא תמיד נמצאת בכל גיל
הפער הזה בן התודעה למציאות גורם לחרדה תסכול ולפעמים אפילו אכזבה.
יש לי פנטזיה מסוימת והיא לא באה לידי ביטוי במציאות. כמה זה מעסיק את המחשבה?, כמה שיחות יש לנו בינינו לבין עצמנו?, מנתחים , משערים, חולמים, מבקשים ואז המציאות פשוט מגיעה , בסוף, החיים האמתיים דופקים בדלת.
המתח שבין החלום למציאות, או המציאות הפנימית והחיצונית הוא מתח שצריך להתמודד אתו.
איפה זה פוגש את המתבגרים שלנו? ואיך זה קשר למסכים ?
הדובי/ השמיכי מסייעים לתינוק לתפוס את עצמו כישות עצמאית בדיוק בפער שבין המציאות הפנימית (אמא חלק ממני) למציאות החיצונית (אמא יישות נפרדת).
המכשיר הנייד/ המסך הם סוג של חפץ מעבר עבור המתבגרים.
תמונה: PIXABAY
הם צומחים לתוך עולם שהמציאות הקבוצתית, המציאות החיצונית שונה מהחוויות האישיות הפנימיות שלהם.
המכשיר / המסך משמשים עבורם סוג של גשר, המסך מאפשר למתבגר לתווך בין המציאות הפנימית והחיצונית, המכשיר מאפשר להם להיות לבד, בדיוק כמו שרצינו שהילדים בגן יגיעו הביתה וינוחו מההתמודדות בגן, רצינו לאפשר להם מקום בטוח, מכיל, מבין.
המתבגרים שלנו היום נמצאים בחשיפה מתמדת, בלי הגנות, בלי סינון כל היום בכל אמצעי הרשת. החל מקבוצות הוואטסאפ הכיתתיות, הפייס, האינסטוש, היוטיוב ועוד.
הם רוצים להיות גם לבד, עם מישהו שמקשיב להם, יודע מה הם אוהבים, מוכן עבורם, מותאם לצרכים שלהם והם גם רוצים להיות ביחד " אחדות הניגודים" – המסך מאפשר להם את הפנטזיה הזו, להיות מול המסך אבל גם להישאר שייך לקבוצה, להיות עדיין מעודכן, עדיין שם, עדיין מחובר.
חפץ מעבר שהפך להיות איבר
כן, זה הפך להיות איבר בגופם (בואו נודה על האמת, גם בגופנו ההורים) אבל כשזה אצלם אנחנו לא רגועים, פוחדים, חוששים, מתעצבנים.
זה "ארגז החול" החדש, הוא נמצא וקיים, הוא מתווה את המציאות של הנוער וגם לא מעט את המציאות שלנו.
אז מה התפקיד שלנו ?
התפקיד שלנו הוא קודם כל להיות. נוכחות הורית, תשומת לב, שיח , שאילת שאלות, יחסים בין אישיים הבנויים על אמון וכבוד, אווירה משפחתית מאפשרת, קבלה והכלה זה הקומה הראשונה בבניין שלנו.
כשכל אלו קיימים ויש שיח, אז אנחנו נכנסים איתם ל"ארגז החול", צופים , לומדים מתעניינים, מחפשים מכנה משותף, מחזקים מעודדים ומכוונים בדיוק כמו שעשינו בינקות, בדקנו, טיפלנו, הגדרנו מתי החפץ מעבר לא נמצא ומתי אפשר להיעזר בו.
תמונה: PIXABAY
היום גיבור התרבות של הדור הזה הם ילדים בני גילם, אנחנו כהורים לא מכירים את גיבורי התרבות של הילדים, אין לנו יכולת להבין מה הם לומדים, ממי ? והאם זה בסדר ותואם את הערכים שלנו כהורים.
לכן התפקיד שלנו היום הוא מאתגר יותר, מצריך מאתנו למידה, מעורבות וגם הגבלה המותאמת לגיל ולחוקי הבית כפי שאנחנו כהורים נגדיר.
מה קורה כאשר המכשיר משמש כסמל סטטוס ולא כחפץ מעבר, אם ילד סבור שמכשיר מתקדם יסייע לו להשתלב חברתית טוב יותר או להיות "מגניב" הוא טועה, וגם הוריו טועים. מעמד חברתי אינו זהה לכישורים חברתיים. בדיוק כמו שמציאות פנימית אינה קשורה או זה למציאות חיצונית.
מסכים הם כמו השמש, הם נמצאים כל יום ולא הולכים לשום מקום.
איך אנחנו מגנים על הילדים מפני השמש? קרם הגנה, כובע ומשקפי שמש- כל האמצעים כשרים.
גם כאן אנחנו צריכים לשים את ההגנה על הילד, לתת לו מידע, לתווך, להתעניין, להיות נוכח.
וכן, גם להגביל בדיוק כמו שלא ניתן להם להיצלות בשמש הקופחת, הכל עניין של מינונים, גבולות ויחסים.
תשמרו על הילדים
ליאורה חיים, מנחת הורים ומתבגרות/ים מוסמכת