31.8. יום הבלוגים הבינלאומי. חברתי משכבר הימים והבלוגרית החסכנית חסה פורת יוסף חוברת אליי וביחד אנו משנסות מותנינו ומשנעות כבודה שנדדה מהסטודיו הקודם שלי, דרך הבית ועד למקום משכני המקצועי החדש. בעוד היא שומרת על הרכב שלי כשאני עולה לקחת עוד ארגז שנשכח בסטודיו באזור נטול חניה, החל להיכתב אצלה הפוסט הבא שלה. ככה הם החיים: הפוסטים שלנו, מראה נאמנה (יותר או פחות) של חיינו, יכולים לצוץ בכל מיני מצבים ובמקומות מפתיעים. נגיעה ראשונה.
כשהסתיים הפרוייקט המורכב ועוד כמה משימות פשוטות יותר, הרגשנו שמגיע לנו לנוח על כוס קפה. בדרכנו מכאן לשם, בואכה בית הקפה השכונתי החביב עלינו, נתקלנו בלייזה פאנלים, שכנתי מימין, מדוושת על אופניה השכונתיים. כך עמדנו, שלוש בלוגריות בעלות כינויים עלומים והחלפנו מילים של יומיום, ללא שמץ של וירטואליה. מאוחר יותר, לאחר שכבר נפרדתי מחסה, פגשתי שוב את לייזה, ודרך עיניה השואלות על מהות הקשר שלי ושל חסה הרגשתי איך נטווה עוד חוט שמגשר בין העולם הווירטואלי בו כולנו כותבים מציאות אחת לבין החיים האמיתיים, שבהם המציאות נצבעת בדרך כלל בצבעים קצת שונים.
למען הסר ספק: איני משתלחת בעולם הווירטואלי. נהפוך הוא: לא מעט מתנות הוא הכניס אל חיי. למשל, חבורת נשים עוטפת ומופלאה שמביאה אל חיי גוונים חדשים ומרעננים; למשל, במה מכובדת ופתוחה להביא את עצמי בדרך חדשה שנותנת מקום לחלקים שהיו נסתרים עד כה. ויש עוד ועוד פנינים שמתגלגלות אלי מהמסך. החלק האהוב עלי ביותר בעולם הזה (והוא גם זה שמצליח בכל פעם מחדש להפתיע אותי) הוא החיבור האנושי כל כך ליומיום שלי. מעל גלי הרשת נוצר חיבור אנושי שכאשר אני מצליחה להביא אותו אל תוך החיים האמיתיים – הוא ה-עניין עבורי, שהרי מה שתמיד, אבל תמיד, מסקרן אותי הוא קשרים וכל מה שהם מביאים לחיי.
ואם נחזור רגע לארועי הבוקר: לאחר שנפרדנו, חסה ואני, מלייזה, התגלגלה השיחה ל-Blog day, על הבלוגים החביבים על שתינו ועל כותבותיו, ובין לבין הוזכר שמה של הדודה פטוניה, המפליאה בפרחים אנושיים וצמחיים כאחד, שוזרת מילים לסיפורים עדינים ופותחת את ליבה בפני אוכלוסיית העולם האמיתי וזו של עולם הבלוגים כאחד. הדודה ואני, כך גילינו פעם באופן אקראי לחלוטין, היינו חברות בילדותנו הרחוקה אי שם במחוזות רחוקים לא פחות, כשעוד השתמשנו בשמותינו האמיתיים. עוד חוט שנמשך מהעולם הווירטואלי אל תוך החיים, שהרי לולא היינו שתינו בלוגריות בסלונה, לכל הנראה לא היו דרכינו מצטלבות שוב.
הפוסט הזה, כך חשבתי, יהיה על הקשרים ה'אמיתיים' שלי, אלה שמעוגנים בקשר של פנים-אל-פנים, קשר שכולל ישיבה משותפת, מגע אנושי, שיחה קולחת, קשר של הלב. חשבתי שיהיה על הריחוק של המדיה הזו, שבה מחד אנחנו חולקים את הפרטים האינטימיים של חיינו עם כולם, ומאידך – שומרים בקנאות על אנונימיות, פרטיות וריחוק. והנה, תוך שאני כותבת אני מגלה שהמרכיבים הבסיסיים של הקשר האנושי שאני כל כך אוהבת נמצאים גם בקהילה הבלוגוספרית. אנשים, כך אני מבינה, הם אנשים והם אנושיים, והקשר, אם הוא אמיתי, יכול להתקיים גם במדיה כה וירטואלית, בתנאי שיכיל את אותם מרכיבים. המפגש, המגע האנושי, השיחה הקולחת, הקשר של הלב – הם כבר יגיעו בהמשך. הבלוגוספירה היא אולי עוד סוג של פאב שכונתי בו אפשר לפגוש אנשים חדשים וליצור קשרים אמיתיים ומשמעותיים לחלוטין.
