אפתח בגילוי נאות – אני לא אוטוריטה ספרותית שהיא, פשוט תולעת ספרים.
"כמיהה לעדן" נכתב על ידי נעמי רגן, סופרת ישראלית ממוצא אמריקאי אשר נוהגת לכתוב על סיפורת ורומנים אשר גיבוריהם באים מתחום היהדות החרדית.
הסופרת ידועה במחלוקת, שכן תביעות שונות על תביעות הפרת זכויות יוצרים הוגשו נגדה, חלקן התקבלו על ידי בית המשפט ומחלקן זוכתה.
עד כמה שידוע לי פרסמה כ10 ספרים, עד כה, מ2 מהם נהנתי מאוד.
ספר זה מתחלק על שלושה דורות, מספר את סיפורן של נשים שבוחרות לעזוב את חוקיי העדה החרדית ולצאת אל העולם.
בספר זה אין רעים וטובים, יש בחירות ומשמעויות, דבר שמייחד אותו מספורים דומים, ונותן את היכולת לחוש אמפתיה כלפי רוב הדמויות אם לא כולן.
מבחינת רמת העניין שלו, היא אכן מצליחה ליצור רצף השתלשלויות חביב ביותר, נהניתי לקרוא את הספר.
עם זאת, לדעתי לא היה צורך להכניס לספר זה את שלושת הסיפורים בו זמנית.
מכיוון שלכול את מהדורות היה סיפור חיים מספיר מרתק כדי לתת לה את המקום שלה, אני מוצאת שלו הייתה מגבילה עצמה לדור אחד או 2 הספר יכול היה להיות הרבה יותר עמוק.
מצאתי את זה מטריד לעבור כך בין הסיפורים, ומצאתי את ההקבלה שלהם מוגזמת.
במיוחד הטריד אותי הסוף, שמקפיץ אותנו לכמה שנים קדימה מבלי לתת פתרון מספק.
או במילים אחרות, בזמן שהספר כתוב יפה ונחמד כספר לקריאה קלילה, הוא קליל מידיי וחסר העומק הרגשי שציפיתי לו.
זה ממש הרגיש מספר פעמים כאילו ש"או – הנה עומד לקרות משהו טוב" וכול פעם הוא נדחה כדי להכניס עוד ועוד פרטים,
דבר שמבורך בספרות כגון סיפורת מתח, אבל לא ברומן (לעניות דעתי).
במידה וזו פעם ראשונה שאתם קוראים את הסופרת הזאת, אמליץ יותר על ספרה "ואל אישך תשוקתך" מאשר על ספר זה אשר , שוב בעיניי, לא מתקרב אליו ברמתו.