לא הזמנתי אותך לכאן, מזדקפת מעט אמי בכיסאה, מול איילה, העובדת הסוציאלית שהגיעה לביקור בית. לא הזמנתי אותך לכאן ואין לי עניין לדבר איתך.
בתוך הבלבול הגדול בו היא חיה, העברית שלה נשארה יפה. נכונה.
הזמנו עוס"ית כי מצבה של אמי מידרדר. מי לימד אותנו מה עושים כשאמא מבלבלת בין יום ולילה, כשהיא קמה באמצע הלילה ודורשת ללכת עכשיו למספרה, כשהיא נועלת נעליים במאמץ רב באמצע חדשות הערב ורוצה שייקחו אותה עכשיו לרפלקסולוגיה, ולא עוזר כשפותחים את התריס ומראים לה, תראי, חושך עכשיו, קופת חולים סגורה, ומי אתם, לעזאזל שתגידו לי שהיום יום רביעי ולא חמישי?
אמא, אני אומרת לה, בואי תכירי, זו איילה, היא באה להכיר אותך. אמא מפנה את הגב, עוברת בין החדרים בחליפת טרנינג אדומה שאותה הסכימה סוף סוף ללבוש, אחרי שזו בצבע תכלת מקולקלת כי יש עליה כתם. יש לי חומר מיוחד, מסיר כתמים, אני אומרת לה, כמו לילדה, מפתה אותה בחומר קסמים. את? היא מסתכלת עלי בבוז, את תכבסי לי? את הבת שלי או אמא שלי?
מי באמת, אני שואלת כשהתפקידים הוחלפו כבר מזמן. כשהגעתי לגיל הנכון בו מצטרפים למועדון שלא נדרש בו כרטיס, מועדון צער גידול הורים.
היית מורה הרבה שנים, נכון? שואלת ברכות איילה, לא יודעת שאמרה עכשיו את מילת הקסם – מורה. אמא מרכזת את כל כוח הריכוז שלה, קמטיה מתיישרים פתאום, אלה היו השנים הכי מאושרות שלי היא עונה לה, כשאני בורחת למרפסת המטבח הקטנה, ובין סמרטוטי רצפה שלא זורקים, למחבתות ישנות וחומרי ניקוי, אני בוכה. כמה נורא לחיות חיים שלמים בגעגועים לשנים קצובות, קצרות, מאושרות. בהן לימים היו משמעות, ותוכן ותוחלת. בהן נשאו אליה ילדים עיניים פעורות לרווחה מרוב סקרנות וגאווה.
גם אמא שלי הייתה מורה, מנסה אבי להשתחל לשיחה, וכאן, ברגע הזה מרימה אמא שלי את המקל ביד אחת, נועצת אותו באוויר מול עיניו הנדהמות של אבי, ומניפה את ידה השנייה, הרועדת, ובפאתוס שאף בימאי לא יכול לביים, שטומן בחובו את כל 45 שנות חייהם המשותפים, שיש בו תוכחה,ותסכול, ובדידות, מטיחה בו בקול רועד מזעם וזקנה מוקדמת – אתך, אני בכלל לא רוצה לדבר.
במילים יפות, שזורות על חוטי קסם, ובעיקר עם הרבה מאד כבוד, מדברת איילה אל אמי בלבד. לא אלי, לא אל אבא, רק אל אמא. היא רואה אותה באמת. את אמא שהייתה מורה, שאוהבת שירים עבריים וסיפורים, מחמיאה לה על הבית המסודר, על הידע הרב שלה, שאנו יודעים שספוג בעל חורים גדולים סופג אותו עכשיו.
לאן הולך ידע רב שנים? שוקע ונעלם כלא היה? ועם שקיעתה של אמא, היא הופכת למטרד עבורנו, למשהו מעיק ולא נחוץ, לילדה מטרידה ומציקה. אני אבוא שוב, טוב? מבקשת איילה את רשותה של אמא. אני מאד עסוקה קמה פתאום אמא מכיסאה. מה את כל כך עסוקה אני שואלת, נימת זלזול בקולי, ואיילה תופסת את הצד של אמא, בואי נשמע, היא מחייכת אליה. ארבע פעמים בשבוע אני הולכת לרופא, פעמיים לאחות, פעם אחת לרפלקסולוגיה ופעם אחת למספרה. את כבר ספרת 10 ימים בשבוע אמא, אני אומרת לה, והיא נבוכה.
אמא מתרצה, ההתנגדות הגדולה שככה וכשאיילה קמה ללכת, היא קמה יחד איתה, מלווה אותה באיטיות לדלת, באמת תבואי שוב? היא שואלת אותה. הבטחה כלשהי תלויה עכשיו באוויר, וכולנו נושמים קצת יותר בחופשיות.
אשה אחת, דתייה, שביס לראשה לימדה את כולנו, בטוב, עם הרבה רצון ובעיקר עם הרבה כבוד, שיעור חשוב שיילווה אותנו הלאה מעכשיו. מזכיר לנו שלפני השקיעה הגדולה, המתקדמת במהירות, היו פה פעם חיים מלאים. כאלה שאנחנו לא יכולים ולא מסוגלים לראות מבעד למסך התוקפנות והנרגנות. כאלה שאנחנו מנפנפים מעלינו, כמו זבוב מטריד. יהיה בסדר, אומרת לי איילה כשאנחנו יורדות במדרגות, התחלנו תהליך ונלך בו לאט, בצעדים קטנים. כמו צעדיה הקטנים של אמי, אני חושבת לעצמי, כשהיא תועה בין החדרים, מחפשת את הדבר שאבד, את עצמה שאבדה, בלי לדעת לאן.
