בחיי, עברתי כמה וכמה חוויות שמהן למדתי להעריך את היש ואת הכאן והעכשיו. כמו רבות אחרות, עברתי בחיי האישיים והמקצועיים לא מעט התמודדויות ומבחנים. את ירח הדבש שלי בסין התחלתי לבד בסוף שנות התשעים כשמיד אחרי החתונה מימשתי מלגה במסגרת לימודי מזרח אסיה ויצאתי לסין כדי ללמוד סינית מדוברת למתקדמים. מתקדמים עאלק. אל תשאלו מה אני זוכרת מזה היום. שפה קשה סינית, ומאחר שלא השתמשתי בה, היא נותרה כלואה באחד האזורים המרוחקים בתודעה שלי. מידיי פעם צצה לה מילה זו או אחרת או קופץ לו משפט מלוכסן עיניים. בזמנו, עבור הצעירה שהייתי, ההחלטה לנסוע לבד לסין מיד אחרי החתונה ולדחות את ירח הדבש עד שבן זוגי יצטרף אליי כעבור כחודש וחצי כדי לטייל ברחבי הארץ המדהימה הזאת, הייתה החלטה לא קלה. אולם בדיעבד, זו הייתה החלטה שעיצבה אותי כאדם עצמאי ושלם, כזה שמסוגל להתמודד עם דברים בלתי שגרתיים. בסוף שנות התשעים מעט מאוד אנשים דיברו אנגלית בסין, ומסעות ברחבי מדינת הענק הזאת היו עניין מאתגר עבור זרים. זכורה לי היטב המריבה שניהלתי בסינית מנדרינית עם עובדי תחנת הרכבת של שנגחאי כשמכרו לי ולבן זוגי כרטיסים לקרונות נפרדים. נסיעה של 30 שעות ברכבת. לאחר המריבה שהגיעה אל סיומה המוצלח, קיבלנו קרון פרטי בן ארבע מיטות רכות, אליו ליווה אותנו כלאחר כבוד מנהל התחנה. את פירוט האופן שבו חוגג זוג צעיר בממלכה הסינית הפרטית והזעירה שלו למשך 30 שעות נסיעה נשאיר להזדמנות אחרת ברשותכם. אפשר רק לציין שהצינגדאו, הבירה הסינית (העשויה מים מינרלים), הייתה נפלאה.
היו התמודדויות. בשנת 2000 ארזנו תינוקת בת שנה ויצאנו ללימודי הדוקטורט של בן זוגי באוניברסיטת הרווארד. בלי כסף, בלי חברים ובלי קשרים. אבל נסענו כי ידענו שבחיים יש יעדים שראוי להתאמץ בשבילם. כי ידענו שדוקטורט באוניברסיטה הטובה בעולם היא הזדמנות שאין להחמיץ ושנמצא את הדרך שבן זוגי יעשה אותו, למרות שהמלגה לא כיסתה הרבה מעבר לשכר הלימוד. שם, אחרי עבודה בתחום המיסוי התקבלתי לבנק אמריקני. הקידום היה מהיר והמשפחה הקטנה שלנו מצאה בבוסטון היפה בית מחבק וחברים טובים. ההריון המפתיע עם התאומים בדיוק אחרי שרכשנו דירה קטנה באחד הפרברים של בוסטון עם מימון של 90% משכנתא, הפך את עולמנו בעוד 180 מעלות. החזרה לארץ לסעוד את אבא שלי היקר בימיו האחרונים, מלווה בתאומים טריים בני שלושה חודשים וילדה בת חמש וקצת, הייתה אחד מרגעי השפל של חיי. מאז, מים רבים עברו בנהר הצ'ארלס שחוצה את בוסטון. ההתמודדות של חיינו הגיעה קצת מאוחר יותר בדמות מחלה קשה של בני התינוק התאום. זו הכניסה לנו פרופורציות לחיים ולימדה אותנו עוד, אם לא ידענו מספיק, על יכולות ההתמודדות שלנו.
החיים המספקים שלנו היום הם חיים שאנחנו מודים עליהם. הם חיים שאנחנו יודעים להעריך. גם הקריירה שלי ידעה תהפוכות ובשנה ה11 לעיסוק העצמאי בנדל"ן אני יודעת שאני במקום המדויק שלי. ומהו אותו מקום מדויק? ואיך אני יודעת את זה?
הייתה שנה טובה, ובסופה אני בוחרת להגביר את המאמץ בתחום השמחה ולהיות מודעת יותר לערכו של מה שיש עכשיו. כן. יש לי ממה להיפטר. יש מה להשאיר מאחור כדי לדייק ביתר שאת את השנה הבאה. את החיים שהם כאן והם עכשיו. הגיעה העת להיפטר מהדחיינות של מפגשים נעימים עם חברים טובים.
לאמץ את השמחה
לפני כמה שבועות התחלתי ללמוד. מתוך ים האפשרויות ושפע הבחירה, בחרתי ללמוד טרילותרפיה. הטרילותרפיה היא גישה להתפתחות אישית שפותחה בידי הזן מאסטר ניסים אמון. הטרילותרפיה משלבת תובנות פסיכולוגיות עם תובנות מתחום הזן בודהיזם. בטרילותרפיה אנחנו לומדים לאזן בין הראש והרגש. אנחנו מעצימים את דמות האמצע, כדי שתיקח את המושכות לידיים ותעשה לנו סדר בחיים. בכל תחום בחיים.
אז התחלתי ללמוד ולנסות להבין את סוד האושר הפנימי. הסוד החמקמק הזה מתבסס על ההבנה שהכל בסדר, החיים יפים, ומותר ליהנות. הוא לא נובע מניהיליזם או ייאוש ובריחה.
הכל בסדר עד שמשהו משתבש ומזעזע את אמות הסיפים שלנו. עד שמשהו מרעיש מאד את קיומנו. וקיומנו נרעש מטרגדיה שפקדה חברים טובים.
על התאונה שמענו לראשונה ברדיו במכונית בשובנו מהאזכרה של אבא שלי, שתיים עשרה שנה לאחר מותו. ברדיו דיווחו על טרגדיה נוראה שפקדה אב ובנו בן העשר מכפר ויתקין. התגובה הראשונית והטבעית הייתה רק שזה לא עמרי !
את עמרי ושירי הכרנו לפני בערך 14 שנה, אז הגיעו כזוג נשוי בלי ילדים לצורך לימודי הפוסט דוקטורט של עמרי בהרווארד. עמרי ושירי, בשנה שהתגוררו בבוסטון, היו חלק מחיינו החברתיים והיו לנו המון תחומי עניין משותפים. עמרי היה אדם שריתק בסיפוריו העסיסיים כמו הסיפור על מועדון הג'ז בניו יורק, שם החליף את המתופף שאיחר להגיע. לעד מבחינתי מועדון ג'ז ניו יורקי יעלה את דמותו של עמרי בעל העיניים השובבות והקול הרך שלא יוצא מהראש מאז התאונה הטרגית שקיפחה אח חייו וחיי בנו עיליי.
שירי ועמרי עזבו את בוסטון בתום הפוסט של עמרי. בכפר ויתקין חיכה להם הבית, שבו תכננו להרחיב את משפחתם הקטנה. בכורתם נעמה נולדה בדיוק ביום שבו נולדו לנו מספרי 2 שלנו, התאומים הספונטניים אדם ואלה. נעמה נולדה בנתניה. אדם ואלה נולדו בבוסטון.
להיפטר מהדחיינות של מפגשי חברים
ההחמצה הכי גדולה בימים אלו היא ההחמצה שלנו את משפחת ניר המורחבת בשנים האחרונות. שבועיים בלבד לפני המוות הטרגי, עמרי אמר לבן הזוג שלי שחייבים להיפגש עם הילדים. עמרי היה איש משפחה חם ומסור.
בגלגול הזה כבר לא נפגוש את עמרי ועיליי. המשפחה תחסר את אובדנם המחריד ואנחנו נמשיך להתגעגע. הפעם בתחושת החמצה חונקת.
נפרדנו מעמרי ועיליי בהלוויה כואבת ובלתי נתפסת. מהאב והבן היקרים שלא נפרדו בחייהם ובמותם והשאירו פה הרבה מאד אנשים שאוהבים אותם עד אין קץ. ההחמצה היא החמצה צורבת נפש.
אז אני בוחרת להשאיר מאחור את הדחיינות של פגישות עם חברים. אז לא אוותר לבן זוגי ולי ואזום כמה שיותר מפגשים עם חברים. זה חייב להיות גם על חשבון שעות עייפות במיטה או שבתות של מנוחה בבית. זה חייב להיות.
השנה מבחינתי היא שנת החברים. זה מתקשר היטב לנושא שאותו אני מאמצת, השמחה. מותר לשמוח והחיים יפים. החיים יפים עד שהם נגמרים. לכן נרפה, נאמץ את המפגשים השמחים עם חברים ונרווח את הנשימה שבין המחשבות.
Save
Save
Save
