לפני כ – 5 שנים התקבלנו לשמש כמשפחת אומנה לאור. זה היה חלום של בעלי, רונן. הזוגיות שלנו לאורך כל השנים התבססה על חברות, אהבה והערכה. תמיד הוא תמך בכל חלום שלי. הפעם החלטתי לתמוך בשלו. הבנתי שזה לא פשוט אבל לא ידעתי עד כמה. עד אז היינו זוג עם 3 ילדים מקסימים, משפחה רגילה שמצליחה להתמודד עם אירועים חריגים שהחיים מזמנים לנו, בסך הכול משפחה נורמטיבית ואוהבת.
מאז ומעולם אהבתי ילדים והם תמיד סיקרנו אותי. אני עוסקת שנים בגיל הרך, הקמתי גן מקסים לפני 18 שנים (ועד היום),ומובילה אותו ביחד עם חלי, שותפה כמו אחות, לומדת, מנחה ומלווה הורים וצוותי חינוך. חשבתי שבהחלט האתגר אפשרי עבורי. הסביבה מאד תמכה וכולם היו נרגשים מאד מהעניין, רק שאף אחד לא הכין אותי לסערה שהגיע אחרי שנה בערך.
כשנקראנו אל מנחת האומנה לבשר לנו ש"נמצא ילד שמתאים למשפחתנו, בן 3.5", והיא הוסיפה: "הוא שובה לב, חייכן, יש לו עיכוב התפתחותי קל, שסביר להניח נגרם בעקבות החסכים שהיו לו מאז שנולד". לשאלתי: "מיהם הוריו ומה המקרה?" היא עדכנה: "יש לו רק אימא שלא יכולה לטפל בו וצריכים בשבילו משפחה חמה ואתם נמצאתם כמתאימים". התרגשנו לשמוע, יחד עם חששות שהציפו אותי. רונן רצה לאשר לה מיד, אני ביקשתי שנחכה יום ונשתף את הילדים. בעצם, אולי רציתי להרוויח זמן, חששתי, כנראה הבנתי עמוק פנימה שזה הולך לשנות את פני ההיסטוריה שתכתב על משפחתנו.
הגענו הביתה, תגובתם של הילדים הייתה חד משמעית וברורה – הולכים על זה. כולנו נרתם ונעזור לילד שצריך משפחה. זה היה רגע שמילא את ליבי בשמחה, איחד את כולנו מכווני מטרה. אני זוכרת שחשבתי לעצמי: כמה אני גאה במשפחה שלי. הייתי אופטימית והאמנתי שעם שיתוף פעולה כזה, נצליח להתמודד עם האתגר. נערכנו נרגשים לקראתו, הבנות ואני הלכנו לקנות לו בגדים ומילאנו ארון מכל טוב. רונן בנה לו חדר, קנינו מיטה וארון וכמה משחקים להתחלה.
אור הגיע לביתנו, זה היה יום שישי בצהריים, אספנו אותו ישר מהגן. הכנתי ארוחת צהריים וישבנו ב"שולחן העגול" כדי שירגיש משפחה. ראינו שאין לו שום הרגלים או גבולות ואפילו לא דרך. הסתבר לנו שהוא לא גמול, לא מדבר ואט אט גילינו שהוא לא עושה פעולות רבות שמצופה מבן גילו.
היה לי ברור שאני נקראת לדגל. זה היה אתגר גדול. הבנתי שצריך להתחיל מהיסודות, עם ליווי ותמיכה של צוות האומנה, חקר עמוק שעשיתי והתגייסות של כולנו, התחלנו ללמד אותו "את החיים", כאילו נולד עכשיו. עברו ימים, שבועות וחודשים ואור התחיל להתרגל. ניסיתי לברר עם עצמי כל הזמן, את מערכת היחסים שביננו. את האהבה החדשה הזו שאני מנסה להכיר או לאמץ. היו לי רגעים, שהמוח לא ידע לתרגם את הרגש, ילד שלי? לא ילד שלי? אתן מכירות את התחושה הזו, האהבה הזו לילד שילדנו? אנחנו מרגישות את זה עמוק עמוק ברחם. וכאן, לא חשתי זאת מהרחם, אבל הרגשתי שמתפתח משהו. משהו שאני לא מכירה.
עם הזמן למדתי להכיר אותו, לפתח אליו רגש, אולי לאהוב אותו. לאחר מס' חודשים, "נפל לו אסימון" והוא הבין את המבנה המשפחתי החדש שקיבל: אימא, אבא ואחים. ואז, התחלתי להרגיש שהתנהגותו משתנה כלפיי. הוא לא רצה לקבל אותי, להתייחס לדבריי או אליי. היה לי מאד קשה עם זה, כי ממש השתדלתי. הייתי מתוסכלת ושבורה. כולם שמחים ורק אני לא. לא הבנתי. שיתפתי את רונן, בעלי, בתחושות שלי והוא לא הבין על מה אני מדברת. הרגשתי לבד. התחלתי לשאול את עצמי הרבה שאלות. לפעמים רציתי "לוותר" .
יום אחד, נקראנו לפגישה אצל פסיכולוגית הילדות שלו. שיתפתי אותה בתחושות שלי והיא חשפה בפניי שהוא חווה חוויה לא טובה עם אימו. ואז הבנתי. הבנתי שתפיסתו את המושג "אימא" והחוויות הלא נעימות שחווה משחר ילדותו עם אמו, הביאו אותו להשליך את זה עליי ברגע שהבין שאני "אימא" – הוא בעצם, לא סמך עליי. הבנתי שאת המושג "אבא" הוא לא הכיר ולכן מקבל את רונן, כמו שהוא. הבנתי שזה לא אישי. היה לי ברור שאני בוחרת באפשרות למצוא דרך לחבר אותו אליי ולהכיר לו את מי שאני באמת. וזה הצליח.
תהליך עמוק שעברתי ועשיתי עם עצמי, אינטואיטיבית, הביא לשינוי עמוק בתודעה, ששינתה את התפיסה שלי, גרמה לי להבין ועזרה לי להרגע ולשנות. השינוי שחל בי חלחל ועבר גם אל אור ואל כל בני המשפחה שהתרוממה מחדש. התחלתי לחקור מה עשיתי, שגרם לי לשנות, והביא אותו לראות אותי באור אחר? מהחוויה העוצמתית הזו, המשכתי למסע הכרות מעמיק עם עצמי תוך שאני לומדת ומפתחת ומוסיפה תפיסת חיים חדשה זו, לחיינו, שבעקבותיה פתחתי קליניקה לאימון הגישה, ובמקביל מעבירה סדנאות והנחייה לצוותי חינוך ולהורים גם בגן ומקומות אחרים, לשיפור מערכות יחסים ואיכות החיים בכלל. תפיסה שעזרה לי להגיע אל אור המתוק, להיכנס לליבו על תקן אימא, אימא אחרת.
