לפעמים אני מרגישה שבזמן שאני מתאמצת, עומדת על קצות האצבעות ומזיעה קלות בנסיון לתווך לילדי את החיים.
בזמן שאני שוקדת על ההסבר הנכון. המינון המדויק. העמדה שתהייה גם סבלנית, מקבלת, נאורה. וגם מציבה גבול ברור ומיטיב.
בזמן שאני משמשת כאמא שמטיפה למשמעת ג'אנק בטלויזיה באוכל באוויר בתרבות ולצד זה איננה שמרנית או מיושנת אלא "קולית".
בזמן שאני מכילה אין קץ חפירות על גבי חפירות על להקות מטאל עלומות על צמידי גומיות על מה הגר אמרה או לא אמרה, בזמן הזה שאני מכילה את כל זה, וגם משדרת עינינים כרגיל אפילו שבתוכי סופה.
בזמן שאני אומרת שלום מנומס לשומר בכניסה, זורקת לפח, לא מבזבזת מים. לועסת בפה סגור.
בזמן שאני לא ישנה בלילה כי אני חוששת שזה רגיש מדי וזו דעתנית מדי וזה אימפולסיבי מדי וזו לא גמישה.
בזמן שאני תוהה ביני לביני אם יותר יפה לי עם או בלי פוני. אם באמת עליתי\ירדתי\נשארתי באותו משקל?
בזמן שאני מתעצבנת אלף פעם על אותו דבר. ולא מגוונת. ולא מוותרת.
בזמן שאני שואלת שאלות מהותיות ממש. כמו איזו דוגמא אני מהווה, או איך הילדות שלי ומה שעברתי משפיעים עליהם, עלי כאמא. ואיך החלטות ובחירות שלי היום ישפיעו בעתיד.
בזמן שהלב שלי עולה על גדותיו מאהבה גדולה כמו ים. ואני לא מאמינה שככה יצא לי והצלחתי שיהיו לי אותם, את ארבעתם.
בזמן שאני טועה ומתייסרת. משתגעת ומתייסרת. מרימה את הקול ומתייסרת. קצרת רוח. חדה מדי. חסרת סבלנות.
בזמן שאני מתפעלת מיופיים. מחכמתם, מחוש ההומור. מהיכולת של כל אחד מהם להיות היא או הוא. בקצב שלו בקול שלה. במבט.
בזמן שאני בונה תסריטים על איך אני אגיד כבר למורה שהוא לא יכול. באמת. שתפסיק לדרוש ממנו. או למפקדת שלה שהיא מגזימה ואיך היא לא רואה שקר ממש.
בזמן שאין לי כבר כוח יותר. ונמאס לי מהחוצפה. מהבלאגן. מזה שכלום לא זז אם לא אזיז אותו. מהמריבות המטופשות שלהם. מהרביצה חסרת המעש.
בזמן שאני ישנה. ערה. צועדת. אוהבת. חושבת. מבשלת. עושה קניות. גוזרת ציפורניים. מכינה קפה.
בזמן שאני נעלמת. אל עצמי. אל השאלות הפתוחות שבי. אל ערים סואנות בארץ אחרת.
בזמן שאני אישה. בת. חברה. דודה. מצחיקה. בזמן שאני מדמיינת מה אהיה כבר בסופו של דבר.
בזמן שחרדה משתקת כובשת כל חלק בי. בזמן שהלב הולם בחזה. בזמן שכואב שאי אפשר לנשום, שחשוך ולבד. כשעכברי הדיכאון מכרסמים חורים חורים באפילת מה שהיה.
בזמן שאני חולמת זמן שלי. רק שלי. רק רק שלי.
בזמן שהכלבה והחתול מסתובבים סביב קערות האוכל והמים שלהם ומבקשים בכל לשון של בקשה מזון עכשיו ומיד.
בזמן שמתוך האדמה עולים פרחי כובע נזיר. אפונה ריחנית. בזמן שעץ הפומלות מתמלא בפריחה בוהקת ומתוקה.
בזמן שנעליים מתבלות וצריך עוד זוג. וסנדלים שחורים תקניים. ומכנסיים חדשים כי הקרסוליים המבצבצים אינם אופנתיים. בזמן שגרביים נעלמים. ושבים מן הנעלם הגדול. רגע אחרי שהושלך בן זוגם לאשפה.
בזמן שאני קוראת לה אהובה. ולו בנצ'יק. ולו סבאה'לה ולה מותק.
בזמן הזה הם פשוט גדלים.
וגדלים.
וגדלים לי לנגד העיניים.