רגע אחרי שחשבתי ששבוע האופנה לגמרי מאחורי, קראתי סיכומים של אחרים וסיכמתי בעצמי, קיבלתי למייל תמונות נהדרות מהתצוגה "בואי כלה" של שנקר בשיתוף בית התפוצות, מי שעוקבת אחרי הבלוג והעמוד שלי, יודעת שהרביתי לשבח את התצוגה לפני, אחרי ותוך כדי.
העליתי תמונה אחת בעמוד של הקונה נחמה, ובהתאם לדרישת הקהל (כן, אצלי גם שתיים הם קהל ראוי), אני מעלה את שאר התמונות בפוסט מיוחד. על מהות התצוגה כתבתי בפוסט ההכנה לשבוע האופנה. את הפוסט הנוכחי אני מקדישה לתמונות ולדברי המעצבים כפי שקיבלתי, ללא שינוי או עריכה.
חן מירון- כמי שגדלה למשפחה של ניצולי שואה שמקורם בפולין וצ'כיה, העסיקה אותי מאוד השאלה כיצד הצליח העם היהודי המפוזר ברחבי העולם – לשמור על יהדותו. את התשובה לשאלתי קיבלתי בתפילין שהיה ההשראה לשמלת הכלה שעיצבתי. טקס הנחת התפילין ביהדות מסמל את השליטה הגברית. בשמלה בחרתי לעסוק בדיסוננס הגדול בין טקס שנחשב לגברי מאוד לבין העדינות והרוגע שהם לב הטקס. העסיק אותי האיזון העדין שבין הא-סימטריות של הטקס, לבין החזרות מדויקות שבו; בין הידוק העור על הזרועות, לטלית הנופלת כגלימת מלכות.
עדי בקשי- הסיפור שלי מתחיל בעיראק, שם נולד אבי. את ההשראה לעיצוב שמלת הכלה, קיבלתי מהמוסיקה שמלווה את קהילת יהודי עיראק, בעיקר בשמחות. כששאלתי את משפחתי מה מייחד חתונה יהודית בעיראק, התשובה הייתה: המוסיקה. אחד מדודי אף הכריז כי לא תיתכן חתונה ללא התזמורת של סלאח ודאוד אל כווייתי. כשהתבוננתי בתזמורת המופלאה הזו, הוקסמתי מהמיזוג שבין מזרח למערב. הבחנתי בכלי הנגינה האותנטיים המזרחיים בהם מנגנים חברי התזמורת, בעודם לבושים בחליפות טוקסידו מערביות. כלי הנגינה, כדוגמת העוד והקאנון, אשר מאופיינים בחיתוכי עץ עדינים ומיתרי כסף דקים העוברים על פניהם, לצד המראה האלגנטי והמחויט של חליפות הטוקסידו, הציתו בי את הרעיון לעצב את שמלת הכלה.
אייל רון מייסטל- מוצאה של משפחתי הוא מגרמניה. את ההשראה לעיצוב שמלת הכלה קיבלתי בעקבות סיפורה על טבעת. תחילתו של הסיפור במאה- 12 במחוז הריין בגרמניה, שם צמחה קהילת יהודי מערב אירופה, שפיירא, וורמיזא ומגנצה. הבית היהודי בהתאפיין באסתטיקה גותית לצד אלמנטים של אורנומנטיקה שמרנית שפיתחו הצורפים ובעלי המלאכה השונים. אך יותר מכל השפיע עלי הסיפור על טבעות הנישואין המפורסמות שצורתן כצורת בית גיאומטרי מזדקר, מעוטרות מלאכת מחשבת של צורפות ובתוכן הסתירו נוסחאות נגד עין הרע, ליליות ושדים שיגנו על הכלה בחופתה. וזוהי שמלת הכלה שלי – שמלה הצופנת סוד. החלק העליון של השמלה עשוי אורגנזה משי, מחוזק במוטות פרספקס עם רקמה שקופה בזוויות כמו החופה אותה נושאת אתה הכלה. גוף השמלה עשוי משי פראי מבוטן ומחוזק המקנה לה את המראה הגיאומטרי, שזור ברקמת חרוזים המתכתבת עם האסתטיקה של הקהילה.
דפי אלבי- שמלת הכלה שלי היא שמלת כלה פולנייה, שאת השראתה שאבתי מחייהן של סבתי וחמש אחיותיה בוורשה, ערב מלחמת העולם השנייה. נשים צעירות יפות ומשכילות, בנות במשפחה עתיקת יומין. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה הייתה פלה בת 27, בוגרת בית הספר לרפואת שיניים באוניברסיטת ננסי שצרפת, נשואה טרייה ובדרכה לארץ ישראל. שושנה הייתה בת 25, סטודנטית לביולוגיה באוניברסיטת ורשה גם היא עשתה את דרכה לארץ ישראל, לאחר שחוותה גילויים אנטישמים. אולה בת 22 הייתה סטודנטית לרפואת שיניים, נחמה הייתה בת 15, ודורקה – בת 11. שמלת הכלה שלי מזכירה את דמויותיהן של חמש האחיות ואת האלגנטיות שאפיינה את שנות הארבעים של המאה העשרים. המראה הקלאסי היה מראה מחויט, צמוד לגוף ומרובע קמעה, כתפיים מוגבהות ומותן צרה, הידועים בשם "מראה תועלתני" (Utility suit). השמלה תפורה מבד ברוקד, כותנה; רקמת הקרושה היא בהשראת המפיות הרקומות שהיו מונחות על רהיטי ביתה של סבתי. בשני אלמנטים אלה אני מבקשת להנציח את סבתי האצילה.
חן אריאל נחמן– את ההשראה לעיצוב שמלת הכלה, לה קראתי אלמוג יהודי, קיבלתי ממסורת יהודי סלוניקי, לזכר קרובת משפחה שנספתה בשואה. במהלך המחקר גיליתי כי ישנו מוטיב אחד המלווה את חיי הקהילה בתחומים רבים – "עץ החיים", כשם בית הכנסת הראשון שהוקם בעיר. כמו כן, מצאתי כי הנשים בסלוניקי נהגו לעטר את ראשן בתכשיט הנקרא "יידק", רקום פניני בארוק למזל ולברכה, ומסודר בצורת "עץ החיים". את אירועי השמחה בעיר, ליוו נשים מתופפות על תוף "פנדירו", ובפיהן שירים מסורתיים. בשמלת הכלה שעיצבתי שילבתי את רקמת פניני הבארוק, תחרה וחרוזים, פייטים מעור ומקלף (החומר ממנוי עשוי התוף) שיצרתי בעצמי וחבלים מלופפים בחוטי רקמה המזכירים בצורתם את הציצית היהודית.
הילה טביב– גדלתי במשפחה מעורבת, אמא ממוצא רומני ואבא ממוצא תימני. את ההשראה לעיצוב שמלת הכלה קיבלתי מהקהילה היהודית בתימן. המכנסיים החבויים מתחת לשמלה, נחשבו בתימן לפריט לבוש נשי בלבד המסמל צניעות. החלק התחתון של המכנסיים היה שזור ברקמה ובקישוטים, מה שיוצר את המתח בין הצנוע למהודר, בין הנסתר לגלוי. הנשים בתימן היו עדויות בתכשיטים רבים ובעיר צנעא נהגו לשזור בין תכי הרקמה אבנים טובות, לכן בחרתי להתייחס למכנסי הכלה כאל תכשיט הרקום פנינים, מחרוזות, צדפים ואבני חן. בשמלת הכלה עצמה שילבתי אלמנטים מתוך טקס החינה המסורתי, בו נצבעים כפות הידיים והרגליים, והמשכתי את קווי הבגד ברקמה הזולגת על ידי הכלה.
הדר ברין- גדלתי במשפחה שמוצאה במזרח אירופה – פולין ורוסיה. את ההשראה לעיצוב שמלת הכלה קיבלתי מקלף המזוזה שסבא רבא שלי החביא בין קורות הדירה בה התגוררה משפחתו לפני השואה. מזה עשר שנים מלווה אותי הסיפור, הכוח והקסם שיש בקלף הזעיר, המקפל בתוכו גם את ההיסטוריה האישית והייחודית שלי וגם מלווה את העם היהודי במשך אלפי שנים. במהלך המחקר התמקדתי באלמנטים יהודיים מסורתיים ובשפה העיצובית של הטלית, המזוזה והקלף המגולגל של ספרי התורה. פריטים שכוחם טמון בחומרים הטבעיים והפשוטים שמרכיבים אותם, עוטפים את גופנו, ביתנו וחיינו בימי חול ומועד. בשמלה משולבים גוונים עדינים של לבן כרקע לרקמה ולסריגת התחרה המוקפדת, המבטאות את תהליך העבודה המדוקדק של סופרי סת"ם.
מור כפיר- את ההשראה לעיצוב שמלת הכלה קיבלתי ממיתוס "הדיבוק", היצר הרע המשתלט על כלה צעירה. הדיבוק המפורסם ביותר, כמובן, הוא זה שעומד במרכז המחזה "בין שני עולמות" ("הדיבוק") , פרי עטו של ש' אנ-סקי. המחזה נכתב בהשראת פרוטוקול, המתעד כניסת דיבוק לכלה ביום חתונתה. במחזה של אנ-סקי מתואר סיפור האהבה בין לאה'לה לדיבוק שנכנס בה, חנן. ולמרות סיפור האהבה הדרמטי, החוצה כל מימד גשמי, בתוך מחזה אפל, ואף אלים, עיצבתי שמלה בגוונים מאד רומנטיים. העלילה במחזה מייצרת קונטרסט מאוד ברור: חיים מול מוות, חומר מול רוח, גבר מול אישה ונפש מול גוף. הקונטרסט הזה מציג קונפליקט בין הגשמי לבין היצרי, כפי שמתבטא בדמותה חסרת האונים של לאה'לה, בעת שהדיבוק משתלט על גופה, אך נפשה מבקשת להמשיך להכילו. חשוב לי לציין כי שאבתי השראה רבה מדמותה המיתולוגית של חנה רובינא, בשמלה הוויקטוריאנית וצמותיה השחורות, שליוותה אותי לאורך תהליך העיצוב, כקו מנחה לבניית הקולקציה.
מאיה ליבוביץ- את ההשראה לעיצוב שמלת הכלה קיבלתי מסיפורה של סבתי. לאחר בריחתה של משפחתה ממוראות המלחמה הגדולה, מלחמת העולם השנייה, החלה סבתי במסע ארוך, מייגע וקשה, בין ארצות שונות. המסע החל באוקראינה וכך גם הסתיים – באוקראינה. שמלת הכלה שלי מזכירה את החולצה האוקראינית מעוטרת ברקמה מסורתית. חשוב היה לי להעביר את האקלקטיות של המסע בצירוף חומרים שונים הנקשרים זה בזה באמצעות הרקמה. בשילוב הצבעים בין שחור ולבן בוהק, על רקע צבע צהבהב של תה, רציתי להעביר את תחושת ההתיישנות של הבגד לצד החרוזים שאינם מתיישנים וצבעם נשמר.
שני דהן ושני צימרמן- את שמלת הכלה ובגד החתן שלנו עיצבנו בהשראת קהילת יהדות מרוקו, עם דגש על טקס החינה המקדים את טקס הנישואין. השמלה המכונה "השמלה הגדולה", שמלה מפוארת, המורכבת מחצאית מעטפת ועליה רקמת זהב עשירה, מחושן מעוטר גם כן ברקמת זהב, מלסוטה קצרה והדוקה, משרוולים ארוכים, עשויים אריג רשת רקום וכן מחגורת ברוקד רחבה. שמלת החינה נתפרה בהשראת הגלביות המסורתיות, אותן לבשו הנשים היהודיות במרוקו לחגיגות החינה. את מקומה של הרקמה הקלאסית בה נשזרו חוטים מוזהבים עם חרוזים, החליפה רקמה קלילה ועדכנית עם סרטי סטן רקומים מחוברים לבד השמלה, בתוספת פנינים ואבנים. הקהילה היהודית במרוקו התפרסה על אזורים מאוד רחבים. חלק מהיהודים חיו בערים הגדולות וחלקם בכפרים רחוקים. לכן כאשר עיצבנו את בגד החתן ביקשנו לשלב בין הבגדים שנהגו ללבוש היהודים בערים לבין אלו שנהגו ללבוש בכפרים. את הדגש שמנו על האורנומנטיקה המרוקאית המושפעת משטיחי ובגדים מרוקאים. בתקופת התחקיר גילינו גם בגד אותנטי שנהוג היה להלביש בו את התינוק בטקס ברית המילה. הבגד ששייך למשפחת דהן, הוא בצבע לבן שזור ברקמה מחוטים לבנים גם כן, לכן בבואנו לעצב את בגדי הכלה והחתן החלטנו כי את הצבעוניות המאפיינת את האורנומנטיקה המרוקאית, יחליפו גוונים של לבן עם נגיעות קלות של זהב.
נעה רביב- את ההשראה לשמלת הכלה שעיצבתי קיבלתי דרך סיפור משפחתי שהתגלגל מקרקוב עד לוס אנג'לס. סבא וסבתא רבא שלי, שחיו בקרקוב, פולין, היו בעלים של חנות מחוכים והלבשה תחתונה בשם "גרסיה" . עם התגברות האנטישמיות בשנות השלושים, עזבו בנותיהן את פולין, אחת לארץ ישראל והשנייה, אמי אולגה, הגרה עם בעלה ללוס אנג'לס. במעט הכסף שחסכה החלה לבנות את העסק שבנו סבה וסבתה – תפירת הלבשה תחתונה. בית העסק "אולגה", כשמה של סבתי, קנה את פרסומו בין שנות השישים והשמונים של המאה העשרים, בזכות התחתוניות (הקומבינזונים) המיוחדים שזוכים להצלחה עד עצם היום הזה. להשלמת הרקמה על שמלת הכלה שעיצבתי השתמשתי במוטיב נוסף שהיה נפוץ בפולין במאה ה-18 – השפנייר – שיטה מיוחדת לעיטור טליתות מחוטי כסף, וכך הצלחתי לעצב שמלה שהיא שיר הלל לקהילה מפוארת שאיננה עוד.
יעל גייזלר- את שמלת הכלה שלי עיצבתי בהשראת ירושה שהורישה סבתי, ילידת איזמיר, שביתה שימש גם כבית כנסת. לאחר עלייתה ארצה עם סבי – נהרס הבית ועמו הלכו לאיבוד רבים מהזיכרונות. אך לא הכל אבד. בחיפוש שערכתי בתוך ארגזים וארונות, התגלה בפני אוצר – עושר של מפות ומפיות, מצעים, כותנות ואף כלי כסף שונים. אחת החבילות הייתה ארוזה במפה ישנה מלווה בפתק בכתב ידה של סבתי: "עתיקות מבית אימי וכותנות שלה", ההתרגשות הייתה עצומה. כדי להעשיר את המחקר שלי, ערכתי תחקיר על התקופה העות'מנית בטורקיה ומצאתי שני אמנים שפעלו בתקופה. האחד הוא שבח פסקל (S'ebah Pasqual), צלם בעל שם בזמן האימפריה. פסקל פתח את הסטודיו הראשון ב-1857, בו מכר בעיקר תמונות של העיר ופורטרטים של מקומיים בלבוש מסורתי. פסקל שיתף פעולה עם האמן אוסמן חמדי ביי (Osman Hamdi Bey) הידוע בציורי שמן אוריינטליים שלו. תפקידו היה להציב את הדוגמנים ולהלבישם בבגדים מפוארים ומסורתיים. לאחר מכן השתמש בתמונות אלה לציורי השמן שלו.
שנהב לוי- את ההשראה לשמלת הכלה שעיצבתי קיבלתי מבית הכנסת "אל טרנזיטו", בטולדו, ספרד, שנבנה ע"י קהילת המודחארים (מוסלמים תחת שלטון נוצרי) בטולדו, כסמל לשיתוף בין שלוש הדתות. מבנה בית הכנסת מייצג בעיני אמנות יהודית אשר, מטבע הדברים, היא אמנות אקלקטית המושפעת מסביבתה ויחד עם זאת ייחודית בסגנונה ובמסרים שלה. בעיצוב של בית הכנסת משולבים, אלמנטים הלקוחים מאמנות העיטור האסלאמית ומאמנות הציור הנוצרי מתמזגים עם המסורת היהודית – מסורת אמנותית ומסורת כתובה – וביחד יוצרים מסרים חזותיים מרהיבים. לצד בית הכנסת "אל טרנסיטו", הושפעתי גם משני מבנים נוספים המייצגים בניה מודחראית מובהקת אך שייכים לדתות שונות: מסגד "קריסטו דה לה לוז" והקתדרלה בטולדו. גם הבחירה במבנים אלה נועדה לחזק את רעיון האחדות.
