זהירות פוסט רציני!
בדרך כלל אני לא מתלוננת על מערכת החינוך, אני מצליחה לנשום עמוק ולהבין שאי אפשר באמת להגיע לכל ילד, שהולכים לאמצע, לממוצע, שמי שטוב מדי או לא מבין, אבוד במערכת כי אף אחד לא ייתן לו את הזמן, כי הוא מחוץ לטווח. היו מקומות בהם הצלחתי לשנות ולא במעט, ובשיתוף פעולה של מורות מדהימות, הייתה למידה דיפרנציאלית בכיתה. כן, אני אמא די סיוט, גם למורות, מתערבת, מעורבת, לא משחררת, והולכת כל הדרך עד שאני משיגה את מה שאני חושבת שהכי טוב לילדים שלי.
ספורט אמור להיות מקצוע קליל, כיפי, משחרר, לא מחייב, כזה שלא באמת עושים בו משהו. קצת רצים, קצת עושים כפיפות בטן, קצת משחקים כדורסל או כדורעף, בגדול….שיעור די חופשי. הבעיה היחידה איתו, יש מבחנים בסוף כיתה יב ובלעדיו אין בגרות.
האמת, גם זו לא בעיה, אם באמת היו מלמדים מה צריך לעשות. משום מה, יוצאים מנקודת הנחה שלרוץ, כולם יודעים. וזה די נכון, הילדים שלי, ברגע שלמדו לרוץ (בגיל שנה וחודשיים) שכחו ללכת. ואם כבר רצים, מה הבעיה לרוץ קילומטר או שניים? ואם כבר רצים איזה שני קילומטרים, בואו נרוץ בקצב מטורף. חברים במשרד החינוך, אם היינו יכולים לרוץ בקצב הזה, האולימפיאדות היו מלאות באלופי ריצה ישראלים, אבל, כנראה שאנחנו לא שם. אז להגדיר רף מאד גבוה שרק מעטים, בעלי יכול אתלטית גבוהה יכולים לעמוד בו זו כנראה לא חוכמה.
בתמונה, חבורה של א.נשים שכן למדו לרוץ, להנות מהריצה גם אם הם איטיים כמו צבים, זזים כמו פילים ודוקרים כמו קיפודים (בנות, לא להיעלב…הכוונה רק אליי).
אז מה היה לנו עד עכשיו: רף מאד גבוה, אף אחד לא באמת מלמד אף אחד לרוץ, רק דואגים לסמן את קו ההתחלה וקו הסיום ו… קדימה, רוצו. מעבר לתסכול המטורף שזה יוצר אצל מי שלא עושה פעילות גופנית באופן קבוע ואולי היכולת האתלטית שלו באה לידי ביטוי במקומות אחרים ולא בריצה, ואולי אפילו (חס וחלילה) מעדיף לשבת ולתכנת במקום לעשות ספורט, מעבר לתסכול הזה, ולהתמודד איתו (וגם את זה לא מלמדים), אין פה שום דבר חינוכי. אני לא אהיה קטנונית ואומר שאם 50% (לא יותר) ממורי הספורט היו מסוגלים לתת דוגמא ולעשות את מה שהם דורשים מהתלמידים שלהם אחד לאחד ….אני עושה את זה איתם גם.
יש לי שני בנים (למי ששכח את הגמד והענק), והם דוגמא מצוינת לקיצוניות: גמד (לכל מי שתוהה, הוא לא באמת גמד….אצלנו הכל יחסי, ועוד 10 ס"מ אני אהפוך לגמדה במשפחה, אז תנו ליהנות עוד איזה חודש, חודשיים), כאמור, הגמד, כדורסלן מבטן (רצינית, כדרר 9 חודשים, הייתם צריכים לראות את הבטן שלי רוקדת מצד לצד), רץ 5 ק"מ בקלילות, בלי לנשום אפילו. הענק, נו, לא בא לו. לא בא לו באופן כללי וספציפי גם לא קל לו. הוא טוב בדברים אחרים. ואם לא הייתי סוחבת אותו איתי לקבוצת ריצה, הוא לא היה רץ השבוע קילומטר בריצת הכנה בבית הספר. מי חשב שבספורט צריך שיעורים פרטיים? צירפתי אותו לקבוצה מסיבות בריאותיות נטו, חיזוקים וחיבורים. אבל, הוא גם למד קצת לרוץ, וזה, לצערי, לא משהו שלימדו אותו בבית הספר. אז, נכון, הוא לא רץ במהירות הנדרשת לקבל 100 בבגרות בספורט (לא שזה חשוב), אבל הוא כן רץ, כבר שבועיים 5 ק"מ בריצות נפח בסופ"ש. וזה הישג, הישג שבית הספר לא מוביל אליו, לצערי. אז…כל הכבוד! ותיכף נעשה שלושתינו 10 ק"מ, בתנאי, שאני נשארת שלמה אחרי ה33 ק"מ בסובב בשבוע הבא.
אם כבר בסובב עסקינן, יש לי שאלה: אני חופרת כבר הרבה זמן על ה33 בסובב, וזה כבר ממש מתקרב. מהחפירות שלי אתם גם יודעים שאני לא אסיים בשלוש שעות, גם לא ב3:33 שעות. לכן, היות ובזינוק של ה33 הינו בשעה 07:00, יש סכנה ברורה וממשית שאני אוכל בראנץ' בסוף הריצה, או במילים אחרות, אמות מחום בשעה 10+…..שאלה לחוכמת ההמונים:
האם להתחיל ב7 ולקחת סיכון לחום והתייבשות (גם אם אני שותה הרבה) או סתם להרגיש רע וגמורה יותר מהרגיל? או האם להתחיל ב4 והתוצאה המדהימה שתהיה לי לא תירשם בפנתאון התוצאות המזעזעות, אולי כך אקח איתי לקבר את התוצאה שרק אני אדע, כי ככה זה כשמתחילים בחושך, לבד, בלי כל שאר רצי ה33?
מוזמנים להצביע ולהכריע, נראית לי חזרה מצוינת לבחירות לרשויות המקומיות.
#לאן_את_רצה_TantiRoza
