זכרון מילותיו הנצחיות של השיר הקסום הזה של שאול טשרניחובסקי, המשורר שאהוב עלי כל כך, הדהד בהכרתי כשנכנסתי לשכונה הישנה של ימי ילדותי ונעורי, אחרי שנים שלא הייתי שם. כמה חבל שעד היום איש לא הלחין את היצירה הזאת שאני כל כך מזדהה איתה. באותו זמן הדהדו באוטו צלילי שיר אחר, של שלמה ארצי, המזכיר מוטיב דומה ואשר מתוך פרץ של נוסטלגיה השמעתי דווקא אותו כשנכנסתי לשכונה הישנה של ימי ילדותי ונעורי: "בגן העדן של ילדות אשר היה פורח, הייתי חלק מהנוף היום אני אורח.",
מילים שהצטרפו לצביטה שחשתי בלב כשראיתי, בכניסה לשכונה, את הגבעה הגדולה הניצבת בצד ימין.
"הפילבוקס", קראנו לגבעה הזאת בילדותי, ע"ש מצודת הפילבוקס שהוקמה בראש הגבעה עוד בתקופת המנדט. במרוצת השנים שחלפו מאז הפכה אותו העיריה לפארק נוער לשעשועים ונופש ע"ש מישהו, התקינה בו מתקנים שונים, שתלה דשא ועשתה הרבה "פיתוח". בעיני זה לא היה פיתוח, אלא הרס. לקחו משהו יפה, פראי קצת ובתולי וסירסו לו את הצורה. זה היה המקום בו עברו עלי רגעים קסומים כילד וכנער, בו איבדתי את התום וגיליתי את המין. זה היה המקום שרגעים חשובים בצעירותי עברו בו, טובים וגם פחות, אבל עכשיו ה -"גן העדן של ילדות" הזה הפך לפארק שעשועים משעמם.
שכונת ילדותי היתה שכונת שוליים, שאוכלסה בעולים וזוגות צעירים שנדחסו לבלוקים ארוכים צפופי דירות. ברובן היו אלה דירות קטנטנות בנות 2 חדרים ומיעוטן דירות "גדולות" בנות 3 חדרים לזוגות צעירים שיכלו לאפשר זאת לעצמם. בדירות הקטנות ההורים ישנו בסלון והילדים בחדר השני, היה גם הול ששימש כפינת אוכל, מטבח זעיר וחדר אמבטיה. זה הכל.
למרות הצפיפות והדירות הקטנות לא הרגשנו שום הרגשת מצוקה או עוני. מי בכלל היה נשאר בבית? חוץ מלהכין שיעורים, אם היינו מכינים, לאכול ולישון, כל הזמן היינו בחוץ. ה"בחוץ" שלנו היה דבר ראשון כל השטח הריק ורחב הידיים שהיה "מאחורי הבית". כך קראנו לו. זה היה שטח בור, שבחורף היה מתמלא שלוליות ובוץ ובקיץ קוצים ודרדרים. שם הקמנו סוכות בחג סוכות, שם הבערנו מדורות בל"ג בעומר ושם העברנו ימים ולילות רבים. רוב השטח היה ריק אך פה ושם עדיין עמד בו בית ערבי ישן או חורבות של בית מהישוב הערבי שהיה שם לפני מלחמת העצמאות ושעל חורבותיו הוקמה השכונה שלנו. היום כל השטח הגדול של "מאחורי הבית" מלא בניני קומות, רחובות ומוסדות שונים. אין יותר "מאחורי הבית".
אך מלבד "מאחורי הבית" הזה היה עוד מקום בשכונה בו העברנו שעות, ימים ואף לילות רבים בילדותנו ונערותנו, הוא היה בקצה השכונה והוא אותה גבעה גדולה, הפילבוקס.
הפילבוקס היתה גבעה נישאה שבילדותי היו כל מורדותיה, מלבד אחד, נטועים חורשת עצים צפופה, ג'ונגל של ממש. היו כמה שבילים צרים וקצת חבויים מן העין בין העצים והיה למרגלותיה גם בית חולים לחולי נפש אשר אנחנו, כילדים שלא דוברים "פוליטיקלי קורקט", קראנו לו פשוט "בית המשוגעים". לעיתים כשהיינו הולכים לגבעה היינו צופים גם על בית המשוגעים הזה. הרבה פעמים היה שם איזה חולה נפש שכשהיה רואה אותנו מול חלונו היה שולף את הזין הגדול שלו ומתחיל לאונן מולנו במרץ, מאונן וצוחק ואנחנו מסתכלים בו ומצחקקים במבוכה. בחופש הגדול היינו מקימים בגבעה מחנות ומבלים שם מבוקר עד ערב, אבל החוויה המסעירה יותר, שהיתה נסוכה בתחושת סיכון מסוימת היתה ללכת לגבעה בלילה, בגלל הזיונים.
מלבד היותה מקום קסום לשעשועי ילדים ומשחקים, למרות שלא היו בה אז שום מתקני שעשועים, היתה הגבעה ידועה גם בתור גבעת הזיונים, במיוחד בלילה. זוגות זוגות של מזדיינים היו מתפרשים במרחבי הגבעה, מי ברגל, מי ברכב ועוסקים בעניניהם. בבוקר יכולנו למצוא עשרות קונדומים משומשים פזורים במרחבי הגבעה, עדות אילמת למה שהתרחש בו בלילה שעבר. כילדים, מה שענין אותנו זה כמובן זה לראות אותם מזדיינים, אבל גם ובמיוחד להפריע ולהציק להם. שיטות ההצקה היו שונות ומגוונות אבל בעיקר התבטאו בלזרוק אבנים על המכונית או להעיף עליהם "בונקלע", מן כדוריות בגודל אפונה שעפו יפה כשנשפנו אותם דרך איזה צינור פלסטי ישן.
הגבעה היתה מקום יפה וקסום אבל גם מפתה ומסוכן, בגלל ה"פושטקים", שהיום ידועים יותר בתור "ערסים" אז די לא לבלבל אותכם אקרא להם בשם המוכר כיום. חלקם היו מוכרים גם כנרקומנים, אבל אז התעסקו יותר בכדורים מאשר במזרקים.
כדורים כחולים או ורודים היו אז הכי פופולאריים. אין לי מושג מה הם היו הכדורים האלה. אני וחברי היינו ילדים טובים ולא התקרבנו לכדורים האלה בכלל, אבל לא יכולנו שלא לשמוע את הערסים מדברים על הורודים או הכחולים בינם לבין עצמם, ולפעמים אף ראינו אותם מעבירים אותם מאחד לשני.
כשהיינו מגיעים לגבעה ורואים שם את הערסים, היינו משתדלים להתחמק מהם כמה שיותר מהר, לפני שיבחינו בנו. הפחד הגדול היה שאיזה ערס יראה אותך ומיד יצעק "בוא הנה ילד". אם הם היו עושים זאת והיינו עדיין רחוקים היינו פשוט בורחים אבל אם צעקת ה"בוא הנה ילד" היתה נשמעת כשהיינו קרובים מדי, לא היתה ברירה אלא לבוא ולחכות ברגליים רועדות לראות מה הערס רוצה ממך. הערסים הסתובבו בחבורות ורוב הזמן כל מה שאותו ערס רצה להשיג כשקרא "בוא הנה ילד" היה להעמיד את הילד המסכן מול חבריו ולהראות להם כמה הילד משקשק ורועד מפחד ממנו וזה הכל. רק הפחדות לשם הפחדות. לאף אחד מאיתנו לא היה אז שום כסף ושום טלפון סלולרי. גם להורים שלנו לא היה כסף מיותר אז הערסים ידעו שאין להם ממי לסחוט ומעשי סחיטת כספים היו נדירים ביותר. למרות זאת מספיק שילד אחד נסחט כדי שהילת הפחד מהערסים תגדל עוד יותר.
כשגדלתי והייתי כבר נער הבנתי שכל מה שהערסים רוצים בדרך כלל זה רק להפחיד את הילדים ולכן החשש מפניהם כבר פג כמעט לגמרי, אבל טעיתי, כמה שטעיתי. את הילדים הקטנים הערסים באמת רק רצו להפחיד, אבל כלפי הנערים, היו לחלק מן הערסים תוכניות קצת אחרות.
היה לי חבר שהתגורר מעבר לגבעה, שוקי שמו. בית בודד מהצד השני של הגבעה לידי הכביש הראשי. זה היה בית ערבי ישן ונטוש שהמדינה החרימה אחרי מלחמת העצמאות ונתנה לעולים חדשים. הוריו של שוקי קנו אותם כעבור שנים מאותם עולים ושם שוקי גר. זה היה בית אבן ענק חצי הרוס עם בריכה ענקית וריקה בחצר, אבל גם חציו שעדיין עמד על תילו גילה מקצת מיופי העבר שלו שהועם. סיתותי האבן, החרסינות הכחולות, גילופי האריות על שער הכניסה, שיחי צבר מסביב ועצי תאנה וגפן בחצר ועוד. זה היה ללא ספק ביתו על אפנדי עשיר כלשהו ועכשיו התגוררה בבית החצי הרוס הזה משפחתו של שוקי. כדי להגיע אל ביתו של שוקי היה צריך להקיף את כל הגבעה וזה היה מרחק רב, או לקצר דרך הגבעה ובין שיחי הצבר הקוצניים.
זה היה יום קיץ חם, בתחילת כיתה יא' ובדיוק באותו יום יצאנו מבית הספר לחופשת ראש השנה. הייתי כבן 16 והלכתי לשוקי. הייתי נלהב להגיע אליו באותו יום להראות לו שקיבלתי צו ראשון מהצבא. הצו היה תחוב בכיס האחורי של מכנסי הקצרות ואני יצאתי לדרך. ללכת בדרך הארוכה כלל לא עלה על דעתי והחלטתי, כמובן, ללכת בדרך קיצור החותכת את הגבעה. לשם כך הייתי צריך לעלות על הגבעה ולרדת מעברה השני במורד התלול שבסיומו עמד הבית.
עד היום אני זוכר את השקט והשלווה ששררו בגבעה השוממה בצהריים. את רשרוש עלי העצים ברוח החמה הנושבת ואת האבק הקל שעלה מהחצץ במשעול העולה לראש הגבעה. הירידה לצד השני של הגבעה היתה דרך חורשת העצים הצפופה שהיתה נטועה במדרון ודרך משוכת שיחי צבר, אשר קיוויתי שאצליח להתחמק מדקירותיהם.
לאחר טיפוס קצר הגעתי לראש הגבעה והתחלתי לרדת לצד השני דרך החורשה. בתחילת הירידה הבחנתי במשהו מוזר: שני תיקי בית ספר שהיו זרוקים בין העצים מספר מטרים קדימה במורד הגבעה. כשהתקרבתי ראיתי שאלו לא סתם תיקים אלא שבקרבם מזדיינים במרץ שתי דמויות, כנראה יודביתניקים. התחלתי לחזור על פעמי ולאחר שחזרתי כ- 20 מטר שמעתי מאחורי שעטות סוס ואת הקריאה "בוא הנה ילד". הייתי נער צנום ובגיל 16 נראיתי אולי בן 13 או 14, אז יכולתי להבין מאיפה נובעת טעותו של הערס. הערס נראה בחור צעיר כבן 21 – 22, שחום וצרוב שמש שהיה לבוש בבגד ים ספידו שחור בלבד וללא חולצה.