כפי שחלק מקוראיי הבחינו, בשבוע שעבר נשאתי דברים קצרים בערב "TED" מקומי ב"גינה הקהילתית" בנהלל. רק המילה לשאת דברים, כבר נותנת לי להרגיש ממש חשובה. העובדה שפנו אלי לפני כחודש לשאת דברים (תודו שזה ממש מרגיש חשוב) הפתיעה אותי.
"למה דווקא אני?" כמעט שאלתי, או שאלתי, רק בצורה קצת יותר מנומסת את הבחורה הצעירה שביקשה אותי לשאת דברים. כשאמרה לי שהערב בנושא "יזמות וחדשנות" ואני נראית לה מתאימה, בכלל חשתי שהיא כנראה התבלבלה בכתובת. "אני?" אמרתי לה, "מה אני יכולה לספר על הנושא ממרומי גילי הנכבד?", איך שלא מסתכלים על זה, אני בת 60 וחודשיים וכמה ימים, אבל מי סופר.
היות שהיא אמרה שהיא רואה ב"בדים מדברים" שלי, מותג העיצוב לפעוטות, וגם ב"בדים מדברים-הבלוג" סוג של יזמות וחדשנות, החלטתי להרים את הכפפה, ולדבר עליהם.
אבל לא רק עליהם דיברתי. כבר ניצלתי את ההזדמנות שנפלה בידי, וערכתי לי בראש הרצאה, שבהמשך הפכה לטקסט כתוב, מלווה במצגת עשירה וממחישה, ובעיקר בחוויה מאוד מיוחדת, ברמה הקהילתית, ועל זה אני בעצם רוצה לדבר.
כשנתבקשתי יום לפני פרסום והפצת ההזמנה לאירוע לתת שם להרצאתי, בחרתי לה במהירות את השם "מטפלת בטלאים". הייתי מאוד מרוצה מהבחירה, חשבתי אילו תמונות יתאימו, ואף בניתי את דבריי מתוך אותו ביטוי, וסיימתי אותם בו.
אני יודעת שחלק מכם חושבים שהנה תקבלו עכשיו תקציר של מה שאמרתי בהרצאה, אבל מה פתאום. בשביל זה, צריך היה לצאת בליל סתיו קריר, בשעה תשע בערב, של "שעון החורף", שמרגיש קצת כמו עשר בלילה, ולבוא להקשיב, ואף להיות חלק מהחוויה. היות שגם לא הייתי הדוברת היחידה, ושני הדוברים האחרים, שכניי לערב, היו גם נאים בעיניי וגם דוברים רהוטים, וגם נשאו דברים מעניינים, הפסדתם.
יצאתי מהבית עם זאב אישי , בחשש קל שאולי נהיה שם לבד, כי מי יוצא בערב כזה מהבית ועוד לגינה, אבל לא היינו לבד. ליתר ביטחון בדקנו שזוג הכיסאות המתקפלים, שקיבלנו מתנה לחגיגת השישים שלנו, מזוג חברים טובים, כדי שנתחיל להתרגל לקשישות, נמצאים בתא המטען של הרכב, כדי שלא ניאלץ חלילה לשבת על המחצלת.
התקבלנו בברכה ובמאור פנים, על ידי המארגנות הצעירות. נשים יזמיות באמת, וגם חדשניות. הן יצרו "גינה קהילתית" עם התושבים, בעזרתם של הכפר והמועצה האזורית כדי לתת לילדים וגם למבוגרים שאיתם תחושה של גידול ירקות, כדי שיידעו מאיפה דברים צומחים, ובו זמנית ליצור תחושת יחד וחוויה של תרבות משותפת. אני חושבת כמה חדשנות צריכה להיות ביצירת דבר כזה בנהלל.
אודה על האמת, מעולם לא הייתי בגינה הקהילתית קודם לכן, ולמה לא הייתי? כי זה מאורגן על ידי הדור הצעיר, שלצערי אינני נמנית עליו, וזה הרגיש לי שלו היו לי נכדים בכפר הייתי באה איתם מלווה אותם לפעילות, ומשתלבת, אבל "סתם ככה?" חשבתי שזה אולי לא מתאים.
אז ישבתי בפינת חמד שמעולם לא הייתי בה בעבר, בכפר שהוא שלי מהיום שאני מכירה את עצמי, למעט תקופות קצרות שיצאתי ממנו, עטופה בסריג מחמם על "ספסל קק"ל" פשוט, נושק למחצלות הפרוסות על הרצפה והרגשתי הכי בבית בעולם. גם הכיבוד היה פשוט מאין כמוהו, בייגלך, פופקורן שהובא מאחד הבתים בסיר גדול, ותרמוסים של תה חם, מהם נמזגו לכוסות הרב- פעמיות שהביאו איתם ברוח התקופה המשתתפים מהבית, שהתכנסו אט אט למעגל חמים ולבבי. הסתכלתי, קצת מבחוץ וקצת מבפנים, נהניתי מהרגע, והמושג שחלף במוחי היה: "חדוות הפשטות". אך אל תטעו, עם הפשטות הכל היה מאורגן לתפארת. נראה היה שהקדישו מחשבה לכל פרט ופרט.
אבל בואו נחזור לשמה של ההרצאה: "מטפלת בטלאים". לרגע לא חשבתי שיכול להיות כפל משמעות בשם, למרות שבין היתר הזכרתי בדבריי את התקופה שגידלנו במשקנו כבשים. בין קהל המתכנסים לערב, קרב אלי, מלווה באשתו, גבר צעיר שאני מתאפקת לא לכנותו "נער חביב", כפי שמיד תבינו למה, ואמר לי: "ידעתי שאת מדברת על עבודות הטלאים והבדים שלך, אבל לרגע ניתן היה לחשוב שמדובר פה בטיפול בבעלי- חיים, טלאים בני כבשים". היות שהוא וטרינר מקצועי וחביב, התחייבתי בפניו שאינני פוזלת לעבר עבודה עם בעלי- חיים, בטח לא אכנס לתחום מומחיותו, אבל מבינה, ולכן גם מבהירה, את מקורה הלוגי של הטעות.
לא אמרתי לו, שם, בכל זאת, הייתי עסוקה בדברים אותם עמדתי לשאת, אבל אני מספרת לכם וגם לו עכשיו ,שהיה שלב בחיינו במשק החקלאי שלנו שזאב אישי חשב שאולי אני אשמח לקחת חלק בתפעול ה"מיינקת" בה נעזרנו להגמעת הטלאים שגידלנו (מכונה המאפשרת להרבה טלאים לינוק ממנה בו זמנית, במקום הגמעה ידנית מבקבוק של טלאים בודדים). אמרתי לו אז, כנצר לחקלאי הכפר ומייסדיו , בלי להתבלבל, שאם כבר צריך לטפל בפעוטים, אני מעדיפה לעשות עוד ילד ולטפל בו, למרות שהייתי מטופלת אז בתינוקת או שתיים משלי. בתקופה זו גם שימשתי כמחנכת הכיתה של אותו נער בבית הספר האזורי. אבל זה מה שנחמד בקהילה, כשאני רואה אותו, הוא נשאר נער, למרות שילדיו כבר בגיל שהיה כשהייתי המחנכת שלו, ולי כבר יש נכדה, מהילדה שהיתה באותה עת תינוקת על זרועותיי. אבל מה אכפת לי להרגיש לרגע בת פחות משלושים? ועם זה להבהיר חד משמעית, אני מטפלת בטלאים, אבל אינני מטפלת בטלאים של כבשים.
ואם אני כבר בקטע של להרגיש צעירה, כמה כיף שבקהל שומעיי ישבה גם רותי הגננת שלי מגן הילדים, שמשנה לשנה רק נעשית צעירה יותר, ואני מברכת אותה שככה תמשיך. לפני מספר שנים באחד מחגי הכפר יצאה במחול והניפה את רגליה אל-על מיישרת שורה עם אחת מנכדותיה שהיא עצמה כבר לא ילדה. אחרי ההופעה דיברתי עם אחיינית של רותי, ושאלתי אותה בציפייה לקבל איזו נחמה או מילות עידוד, שאם רק ארצה לעלות על הבמה זה אפשרי: "אם הגננת שלי רוקדת ככה, מה זה אומר עלי?" תשובתה היתה חדה, וישירה :"זה אומר עליך שאת פדלאה!" בערב הקהילתי הזה, רותי הגננת שלי לא רקדה, אלא הקשיבה לדבריי בקשב רב, ראתה תמונה שלי כ"ילדת גן" במצגת, וחיבקה אותי חיבוק רחב אחריהם. לרגע מתוק אחד נהניתי להיות שוב בת חמש.
עוד אמרתי בהרצאתי שבכפר אני זוכה להמשיך ולהיקרא בשם נעוריי, למרות שכיודע לכם, אינני נערה כלל, ונשואה קרוב לארבעים שנה, ועוד מהדור שנשים מיעטו לשמור את שם עלומיהם. מילא שהגננת שלי, או אנשים בני דורי עושים זאת, אבל רבים מהמכנים אותי: מירב וולף , נולדו שנים רבות אחרי שהייתי כבר גולדוין.
תראו, לא רק הלכתי אחורה בערב הזה. באותה התרגשות נהניתי מהעובדה ששתיים מהנשים הצעירות שארגנו את הערב, הן בנות של בני- כיתה שלי, ושהתרגשתי התרגשות גדולה כשנולדו. אבל באותה מידה גם התרגשתי להיווכח שוב ש"המצטרפות החדשות", אלו שנישאו לבני הכפר, שלא משנה כמה שנים יהיו בכפר, תמיד ייתפסו ככאלו, הם תוספת שרק משביחה ומשפרת את איכותה וטיבה של הקהילה.( מידע אישי זה נכון גם לגבי הגברים) ,ובטח כאלו שפשוט בחרו בנהלל כביתם.
אחטא לעצמי ולאמת אם לא אזכיר שבין דבריי גם אמרתי משהו כואב וקשה על הקהילה בה גדלתי. אבל רק בתוך קהילה מכילה, מוקפת בהרבה אנשים טובים ואוהבים , אפשר להגיד גם את זה.
אז ככל שאני מתכנסת לקראת סיום, אני בעצם באה להגיד שני דברים:
ברור לי למה לא באתם לשמוע אותי, ואני מדברת כרגע רק על המקומיים. כמו שאמרתי לכם, אם אני לא הייתי בין הדוברים, אני לא חושבת שהייתי יוצאת מהבית אפילו לא כדי לשמוע אותי. אלו שלא מתגוררים בנהלל פטורים מראש, זה הרי היה ערב קהילתי. אני רק אומרת לכם, שגם אם נראה לכם שאתם יודעים על מה דיברתי, אין לכם מושג. בשביל זה נצטרך להתכנס שוב, ואשמח לשאת את דבריי שוב.
הדבר השני הוא שהגינה הקהילתית הרוויחה אותי, או אני הרווחתי אותה. מאוד נהניתי לקחת חלק. ברור לי שאבוא בשמחה למפגשים הבאים שייערכו בה. אני שמחה להיות חלק מכל הקהילתיות הטובה הזאת שצומחת ומשתבחת, בתוך קהילה שכמעט המציאה את הקהילתיות, או לפחות תופסת את עצמה ככה, כבר קרוב למאה שנה.
____________________________
תמונה 1-ההזמנה לערב TED בגינה הקהילתית. בצוות הגינה הקהילתית: רעות גלזמן ונופר אשד-לביא שגם העבירו לי את התמונות השונות של הגינה שמופיעות בפוסט. וכן דנה רדלי-בירנברג, זהר חורש וארז בלסקי-הגבר שבחבורה.
תמונה 2-השקף הפותח את המצגת-בתודה לנועה האהובה שלי.
תמונות 3,4,6,7,8 מתונות מהווי הגינה הקהילתית ביום ובלילה, מרעות ונופר, ששתיהן בנות של בני -כיתה שלי, כבוד!
תמונה 4-ככה צולמתי במהלך ההרצאה, לצד המצגת, על ידי בת כיתתי תמי. תודה ואהבה!
