את בת 50, שירלי אומרת לי ומצביעה עלי. את!! ומוסיפה, אני? אני בת 34.
אנחנו פרלמנט של שלוש חברות, תמר, שירלי ואני, החברות שלנו הולכת אחורה, הרבה אחורה.
אנחנו בנות שלוש בגנון עבריה בחדרה, שירלי ואני, ובנות 14 בתיכון חדרה תמר ואני, והנה אנחנו כאן.
בנות 50. סליחה, שירלי, אני בת 50 וגם תמר, את בת 34.
אז בגילנו.
בגילנו, אין צורך ביותר משתיים-שלוש חברות טובות, שהופכות עם השנים לאחיות, כאלה שאפשר לשתף אותן בכל.
בגילנו, אפשר לבחור בחברים למשפחה, שלפעמים מחליפה את המשפחה שנולדנו לתוכה.
בגילנו, אפשר לשבת בפרלמנט שהקמנו לנו, ליד השולחן, את ותמר ואני, מול עוגת גזר, או עוגת תפוחי עץ, ליישר, להיאנח, וכל פעם שעובר ילד בסביבה, ללטף אותו ככה, כי בגילנו, כבר מותר לנו לעשות בושות לילדים שלנו.
דווקא אני ילדתי לא מזמן, שירלי אומרת למוכרת בחנות הבגדים שהכרחנו אותה להיכנס אליה. כולנו ילדנו לא מזמן, בנות 34, לא? רק שיניבי של שירלי כבר השתתף במלחמה, אופיר של תמר עדיין בצבא, ומעין שלי השתחררה וכבר עשתה מילואים.
בגילנו, אנחנו הופכים דומים להורינו. ומשפטים שנשבענו לא להגיד, מחליקים להם ככה מהגרון, ובלי לשים לב, מישהו צירף אותנו פתאום, בלי לשאול, למועדון שעובד הפוך, פה הילדים מטפלים בהורים.
בגילנו, צריך לפחות שירלי אחת כדי לעבור את החיים האלה.
כי כששירלי מתקשרת ואומרת לי: יעלה, יהיה בסדר. אני יודעת שיהיה בסדר. איך? כי ככה. כי הדברים מסתדרים, פתאום גם הקושי מקבל סוג של יופי.
שיריקה, על כל מה שאת, על היופי והחן והנעורים המתפרצים שלך, על המשפטים החכמים והמוכיחים, על חוכמת החיים והניסיון שבאה, מה לעשות עם הגיל, על האהבה שלך אותנו, החברים שלך, על החזון והראייה קדימה דברים שרק את יכולה לראות, על יעקובלה, על הבנים האלה שלך, טפו טפו, על כל אלה ועוד אנחנו מאחלות שיישאר ככה, כי בגילנו, את יודעת, זה מה שצריך, להגיד תודה על מה שיש, ושיישאר ככה.
ובלי שיר אי אפשר. בשלוש השנים האחרונות, בכל יום שישי, אני שולחת שיר לשבת לחברותיי, שירלי ותמר ויחד איתו באים גם הרהורים ובאות מחשבות על השבוע, על החיים, על המשפחה ועל האהבה.
המון שירים עברו בינינו, ומחשבות מגלגלות מצחוק, מעלפות מיופי, וגם כאלה שגורמות לנו לדמוע. הנה שיר אחד נהדר, של אגי משעול שאנחנו יודעות שאת אוהבת במיוחד.
מזל טוב, יקירתנו,
אוהבות אותך מאד,
יעל ותמר.
פגישה – אגי משעול
אַתְּ דּוֹמָה קְצָת לַכֶּלֶב שֶלָּךְ שֶקָּצֶהוּ הָאֶחָד
נוֹבֵחַ עָלַי וְהַשֵּנִי – מְכַשְכֵּש אֵלַי בִּזְנָבוֹ
וַאֲנִי לֹא יוֹדַעַת לְמִי לְהַאֲמִין:
לְפִּיךְ הַמְּחַיֵּך אוֹ לְעֵינַיִך הָעֲצוּבוֹת,
לִפְנֵי הַיַּלְדָה שֶלָּךְ הַמְּצִיצוֹת עוֹד מִפָּנַיִךְ הָאֵלֶּה אוֹ
לְקוֹלֵךְ הַחֶלְמוֹנִי שֶעָבַר לְמַפְתֵּחַ פָה
אֵיך קִנֵּאנוּ בְּעַצְמֵנוּ מֵרוֹב עִנְיָנִים שֶהֵיטִיבוּ
לְהַסְתִּיר אָז אֶת הַכְּלוּם
מִקַּו הַחַיִּים שָלָנוּ נִמְתְּחוּ חוּטִים אֶל הַמֵּמַד הַשִּשִּי
בּוֹ מַמְשִיכוֹת לְהִתְקַיֵּם גַּם כָּל הָאֶפְשָרוּיוֹת הָאֲחֵרוֹת
וְעַכְשָיו לֹא תָּמִיד יֵש לְמִי לְסַפֵּר אֶת הַחֲלוֹם בַּבֹּקֶר
בְּעָלִים הָפְכוּ לִקְרוֹבֵי מִשְפָּחָה וְהַמֵּתִים
חַיִּים בָּנוּ בְּכָל מִינֵי צוּרוֹת
אָמְנָם אֵינֶנּוּ הַתַּסְרִיט שֶל חַיֵּינוּ
אֲבָל גַּם לְהוֹצִיא אוֹתוֹ לַפועַל לִפְעָמִים
הוּא מֵעֵבֶר לַכּוחוֹת
הַדָּבָר הֲכִי קָרוֹב לְאִמָּא שֶיֵּש לָנוּ
הוּא כִּרְבּוּלִית, שֶלְּתוֹכָהּ
כְּמוֹ עֻבָּרִים גְּדוֹלִים, תְּלוּיִים לְגַמְרֵי
בְּחֹם גּוּפָם, אָנוּ שָבִים כָּל עֶרֶב
אֲבָל גַּם אִם חֶבֶל הַטַּבּוּר הַיָּחִיד הוּא הַחוּט
שֶל הַטֶּלֶפוֹן
כַּמָּה טוֹב שֶאֶפְשָר לְדַבֵּר
וְזֶה שֶבָּראש הַמְּבוֹרָךְ שֶל הַבֹּקֶר
אֶפְשָר עוֹד לִצְמוֹחַ מִן הַנְּיָר.
