הוא מגיע. הוא כבר כמעט כאן. אני מתמלאת אימה רק מהמחשבה. הקיץ מתקרב. חולצות קצרות, בלי שרוול, צמודות קצת יותר, אין יותר שכבות שאפשר להסתתר מאחוריהן. אבל הסיוט האולטימטיבי – בגד ים! אפשר להירגע, אין סיכוי לראות אותי בבגד ים. צבעוני, יפה וסקסי, ביקיני עם גזרה גבוהה, חלק אחד, שני חלקים, שלושה או ארבעה, אין סיכוי לראות אותי בבגד ים. טוב שכך, כי זו תהיה טראומה לכל מי שיראה, אז אין סיכוי לראות אותי בבגד ים. (יש סיכוי שאני אצטרך בגד ים של שמונה חלקים… אופסי)
השבוע היה שבוע האופנה הישראלי, המון ילדות, צעירות ורזות צעדו על המסלול, חלקן גם בבגד ים ומה שעבר לי בראש הוא…ההמממ, בגיל שלהן, גם אני נראיתי ככה. היום יש לי בטן. יש לי זרועות. יש לי כמה ק"מ מיותרים. הנה זה כאן. שחור על גבי בלוג, אמרתי את זה ונשארתי בחיים. לא מחקתי (עדיין). יודעים מה, לא רק אני, בטח יש עוד אישה או שתיים, (כנראה גם גבר אחד או שניים) שקמות בבוקר, מסתכלות במראה ולא מרוצות ממה שהן רואות. הפתרון אמור להיות קל, לאכול בצורה מסודרת ונכונה, לעשות ספורט ו…קדימה, תשילי כמה ק"ג, ותחזרי להיות צעירה ויפה. באמת? זה מה שצריך? אולי צריך משהו אחר, ולא, הכוונה היא לא לפסיכולוג או פסיכיאטר, אלא להשלמה עם עצמי. עם מי שאני מבחוץ ומבפנים, עם היכולות והחסרונות, עם הרגליים הארוכות והבטן. התמונה היחידה שראיתי משבוע האופנה הייתה של נטע, בבגד ים, צועדת ליד דוגמניות בלי גרם מיותר, עם חיוך וכל כך הרבה אהבה עצמית. צועדת זקופה ושמה על המפה את כל הנשים שצריכות ללמוד לאהוב את עצמן בדיוק כמו שהן. אם למדתי דבר אחד מהילדה הנפלאה והמוכשרת הזו, היא שאהבה עצמית והשלמה עם איך שאנחנו נראים, הם בין הדברים החשובים בחיים. וכששלמים עם עצמנו מבפנים, אנחנו יפים מבחוץ. אולי יום אחד אצליח גם. באסה סבבה….
קול קורא: לאור העובדה שיש לי (שוב) מינוס ברזל בגוף, מאגרים ריקים ואין ספיגה (אולי בגלל זה קשה לי לרוץ?) דרוש.ה דיאטן.ית / נטורופאט.ית שיכול להתמודד איתי (אתגר לא פשוט), ולהפוך אותי לאיירון וומן. לא באמת, אבל חותמת עכשיו על 8-9 המוגלובין, כרגע, בקושי עוברת את אחוז החסימה. קו"ח נא לשלוח בפרטי …. בתמורה, מובטחים בלוגים משעשעים ותלונות אין סוף.
בנתיים, אחרי טייפר ארוך מדי, לקראת יעד לא ברור, בעצם, מאד ברור, הטייפר היא היעד, יצאנו הבוקר לריצה קלילה, עד שהגשם הכניע אותנו והחזיר אותנו לרכב. אבל אני שואל (הענק), אם התחזית היא גשם, ומתחילים לרוץ באמירה – בואו נתחיל מהר לפני שהגשם יתחיל. למה אנחנו מתחילים בכלל? מה גורם לאנשים שרצים לאהוב כל כך לרוץ בגשם? אמרתי היום את המשפט ההזוי (מבחינתי), הגשם הוא לא הבעיה, אבל הרוח והטיפות הכבדות. לא, אתם לא מבינים איזה טיפות היו היום. לא עגולות ונחמדות, סתם גשם רגוע, אלה כבדות, שורטות, טיפות ערסיות (כמו שהן הוגדרו ברכב פינוי) הענק כבר הודיע על מספר כחולים מהגשם של הבוקר. עכשיו יש לי פצוע גשם לטפל בו. האמת היא, שהיה שווה לפצוע אותו, כי לפני כן, הייתה ריצה ממש כיפית יחד.
#לאן_את_רצה_TantiRoza
