איש השיווק שאני לוחצת את ידו, עומד מולי ומצטט לי מתוך פוסט שפורסם בבלוג שלי, בשם 'מכתב לבתי, צידה לדרך במסע לפולין': לו יהיה הדבר בידי, לא תיפול שערה משערות ראשך.
אני קצת נדהמת, נבוכה ובעיקר מוחמאת.
מכתב אישי, שכתבתי לבתי לפני שנתיים וחצי לקראת המסע לפולין, והעליתי לבלוג שלי, קיבל חיים משלו והגיע, כך אני לומדת, לאלפי אנשים שקראו והתרגשו.
אני נבוכה. עדיין נבוכה כששואלים אותי, זו את מהבלוג? איך שאת כותבת..
כן, אני עונה, זו אני מהבלוג.
'מכל האהבות' כך קראתי לבלוג שלי בSaloona" שפתחתי במאי 2010.
שלוש שנים.
56 פוסטים.
מאות לייקים.
עשרות אלפי שורות.
מיליון מילים, ומקלדת אחת מוכתמת באצבעותיי ובליבי.
אני בלוגרית. ולו נשאלתי מה שינה את חיי בשנים האחרונות, הייתי עונה ללא היסוס, הבלוג שלי.
כאן, לאורו של מחשב, מאוחר בלילה, מוקדם בבוקר, בלילות חסרי שינה, בהתנסויותיי, בפירוק ביתי, בגירושיי, בשברון ליבי, בהתבוננות בבנותיי המתבגרות, במותה של אמי, באהבתי הגדולה לבן זוגי, את כל אלה, פרטתי וחיברתי למילים, הוספתי תמונות ושירים, והפכתי למקום האינטימי ביותר שלי ושל קוראיי, בבלוג שלי.
המילים, כך כתבתי באחד הפוסטים שלי, תמיד בקצות אצבעותיי, ולמרות שהבלוג נקרא על ידי המון רב של אנשים, הוא מצליח בדרך פלאית כלשהי להישאר אינטימי.
מה יש בה, בקהילה הזו של SALOONA שהפכה לחלק בלתי נפרד מחיי?
אולי החיבור בינינו הנשים, האחווה הזו, אחוות האחיות שאיש לא יכול לה, ולא יכול לעמוד בפניה, שגורמת לזקוף ראש בגאווה על היותנו נשים, אמהות, חזקות ומודרניות, בעלות קריירה מחוץ לבית וגם במטבח.
אולי זהו אופן השיתוף הישיר, הקיים בין אחיות קרובות שחולקות חדר אחד, מיטה ליד מיטה, ולאורה של מנורת לילה מחליפות ביניהן דברים וסודות, מאוויים כמוסים, צחוקים גדולים וגם דמעות.
חיים שלמים נרקמים כאן, אנשים כותבים את חייהם, ערבוביה גדולה ונעימה של יחסים, הורים, אופנה, סקס ומאכלים, והרשת החברתית, הוירטואלית, מעולם לא הייתה קרובה כל כך.
מה עם הספר שלך? שואלים אותי, יום אחד, אני עונה, יום אחד, ועד אז אני כאן, אני בלוגרית, בביתי, בבלוג שלי.
גם אתם מוזמנים לפתוח בלוג בסלונה
