באת…..אתה בבית (שוב)

בזמנו (זה רק חודשים ספורים ומרגיש כמו שנים…) שמעת אותי… הייתה לי תחושה שאתה לוקח צעד אחורה, היית כנראה צריך את זה כדי להתארגן בשבילך . היית צריך את הזמן הזה כדי להכיל את הידיעה הזו שיש לי סרטן…. לקחו כמה ימים התחלת לצלצל ולבוא יותר מתמיד… תמיד היית חלק מהבית כאן (כמו ממני).
סמכתי עלייך והיום יותר מתמיד כי אתה בנאדם מסודר, מסודר ברמה הכי מבולגנת שאני מכירה. אתה יודע לא לשכוח להזכיר לי ש"אני לא מבינה את זה…" ואני אתעצבן לשלוש דקות…  אבל באותה מידה בדיוק יודע בצורה הכי נכונה ומדוייקת מתי אסור לומר לי משפטים כאלה. אתה מכיר אותי מדי טוב בשביל לדעת איפה עובר לו אותו קו רגשי שבו אני צריכה שייאספו אותי , יחבקו אותי ויזכירו לי שאני לא אידיוטית. לפעמים מעצבן אותי שאני לא מצליחה לריב אתך ואין על מה – מאז שאני חולה.
תודה לאל על חסדים קטנים גם בענייני סרטן. היום מותר לי לשכוח כמעט הכל, להרגיש ולהתבטא מטומטם וחסר הגיון, לא להיות מרוכזת לשלוש דקות ולשים את הגרביים בטעות במקרר (כן, מנחמים אותי במחוייך גם אחרים – זה זמני.  ממש מנחם )… קוראים לזה כימובריין – אם תראו מישהו חולה שעושה משהו בלתי-הגיוני או שוכח משהו , מותר לנו….תזכרו, כימובריין.
לפעמים הסרטן מביא איתו קטעים מטומטמים / דבילים /מצחיקים ועצובים. חובה לברור כדי להשאר שפוי במידת הצורך. כשעוד היה לי כח ללכת לקופח (פעם בשבוע בדיקות דם) הייתי נגשת לשם. לא הייה לי כח לעמוד בתור ואמרתי לפקידה ישר ->אני חולה אונקו' ואסור לעמוד בתור בגלל המערכת החיסונית וכו' – מאז…כבוד !! אין תור !! בונוס לא קטן שמדובר בקופח. היום באים אליי הבייתה לקחת דם.
שאלת ה-מבוכה הכי גדולה: ה-ק-ר-ח-ת !! נכון,  טראומה לפני ובימים הראשונים אחרי. אני עובדת עם מנגנון הדחקה והכחשה משובח (לפחות משהו אצלי – משובח) ו"זה לא היה שלי". עד שאין קרחת – אפשר לברוח לפינה ולא לזכור כל דקה את המילה "סרטן" .כשמתחילים לדסקס ולהתלבט : פאה = לא אני, בנדנות – לפעמים, כשמשעמם (אם יבוא לי ולפי מצב הרוח וכו', עדיין לא בא) – אי אפשר לברוח !!!!
יקיירי – אין , אין על הדבר / ההמצאה הזו. הנוחות, הנוחות הבלתי נסבלת של הקרחת צריכה לקבל איכשהו פרס נובל. רק מי שהתנסה / התנסתה בזה יכולה להבין כמה זה מצויין וכמה זה כייף וכבר עכשיו אני עם חרדת "נטישת קרחת" – תודה לאל שיש לי זמן….בלתי שפוי אני יודעת, חבל שהקרחת באה עם תופעות לוואי אחרות.
בבית – המצב לא פחות מצחיק/ מזעזע. (צריך לבחור אם לצחוק או להרגיש מפגרת….).לפעמים בביית אלה  התחתונים שלי שאני לא זוכרת איפה הנחתי אחרי הכביסה. אתה ד. יקר ומיוחד לי –  מכיר פחות או יותר את הפורענויות שלי (למרות שהחוקיות שלהן הרבה פחות הגיונית היום..). הכרת את הסדר במגירות שלי הרבה יותר טוב ממני וגם כשחיפשתי חזיה אמרת לי: אל תחפשי, יש לך רק את זותי וזותי, את השלישית זרקת מזמן – שנאת חזיות תמיד וההיא כבר הייתה מצ'וקמת ונשבעת שלא תלבשי יותר – אז כמו תמיד , זרקת.
כשהתחלתי את הכימו' ממש – עם העירויים המגעילים האלה (למרות שבאחד מהם הצבע כתום-אדום זוהר…משהו ערבי פלסטיני מגעיל), הסבירו לי האחיות מה עלולות להיות חלק מתופעות הלוואי…התפללתי שזה לא ייקרה לי. אידיוטית אני – כבר מזמן הייתי צריכה להגיע למסקנה שיש תפילות מסויימות שאני כנראה לא ממש מתפללת נכון ומזל שאתה ישנו כדי לתקן לי את הנזקים …
יש רשימה (דומה לרשימה של מכולת – רק שצריך לקנות חלק בסופרפארם וחלק בחנות טבע וחלק סתם במכולת וחלק סתם כי בא לי…) ואין מה לעשות- אתה צדיק !! לא חשוב כמה פעמים אמרתי לך שלא צריך, לא מוכרחים, אפשר מחר…פשוט לא הקשבת. עלית ולקחת את הרשימה כדי לקנות את מה שצריך שייכאב לי פחות ויהיה לי יותר קל, פחות כואב וקצת פחות בחילה.
בדרך מהעבודה הבייתה אתה מתקשר כמעט כל יום לשאול מה צריך ואם צריך ומתי הטיפול הבא (לא תמיד זה קבוע) ומתי הבקורת. לפעמים צריך לרקוד טנגו עם הביורוקרטיה ואתה רקדן  מעולה ואני מולך הופכת שולחנות יוצאת מן הכלל (רק בפה – אין לי כח להגיע לסניף קופח). שנינו בדרך כלל שילוב מנצח, איש מיוחד שלי – אז למה לא ראינו את זה קודם? אני חושבת שראינו אבל ידענו איך הטנגו הזה בין שנינו יכול להתקיים באהבה ובחברות ממקומות אחרים. ידענו שאנחנו יכולים להיות אחד ליד השני, להחזיק ידיים אבל לא להיות אחד עם השני כמחווה רומנטית.
אם אתה שורד אותי (ואתה שורד אותי הרבה יותר מאשר בכבוד) – בתקופה הזו (מה אתה אומר, זה ייגמר פעם הסרטן הזה? זה ייגמר טוב? ) ועושה את זה כל-כך מהלב ולא מפני שצריך אני יכולה רק לומר לך שוב ושוב שאתה איש מיוחד ואני אוהבת אותך מאד וגם כל-כך. כל פעם שאני אומרת לך את זה אתה כועס ולא מבין למה אני אומרת את זה כי זה נראה לך כל-כך ברור מאליו, כי לא חשבת שיכול או צריך להיות אחרת.
לא מבינה איך. לא מצליחה להבין איך יש בך את היכולת הענקית הזו להכיל אותי ואת כל הצרכים והשגעונות שלי בתקופה הזו. נכון, יש ימים שאפילו אין לי כח בשביל זה – אבל ברוב הימים אתה לא מבין איך זה לא ברור לי שאתה שם כי אתה בוחר להיות שם (כאן) ולא מפני שביקשתי. לא יודעת – עד היום זה לא ברור לי, כנראה שאף פעם לא תהייה ברור לי לגמרי. האהבה שבלתי תלוייה בדבר תהייה ברורה לי תמיד ולעולם.
קשה לך לחבק היום, אני יודעת. המגע הגופני קצת לא נוח לך ואני דווקא זקוקה לו יותר מתמיד, אבל אני אוהבת שאתה כאן עם מה שאתה יכול ואני מבינה את הקושי שלך למרות הצורך שלי. יש דברים שצריך ללמוד לוותר עליהם גם אם צריך אותם לפעמים…אתה לא מוותר עליי וזה הכי חשוב.
אל תוותרו אתם !!! תכתבו, תבואו, אני אולי כותבת פחות – אבל חושבת ואוהבת יותר. מבינה כמה אתם חשובים ואהובים עלי.   זיבלתי לכם המון עכשיו – אבל זו הייתה שבת טובה , יכולתי לזבל…תבואו, תכתבו, אל תשכחו …