כמו רשימת מכולת של מכות מצרים, החלו תופעות הלוואי להכות בי בשלושת השבועות האחרונים, ללא רחם.
הפעם הגוף שלי החליט שהוא מנסה את הרפרטואר המלא, כי אם כתבו את זה איפשהו, כנראה שכדאי לנסות.
הקושי הפיזי מביא איתו קושי רגשי גדול מאד, תחושת שבר ממש, תחושת דכדוך, התכנסות, הרבה בכי והכי הרבה פחד.
פחד מהפעם הבאה, פחד מההמשך, פחד שלא אעמוד באתגר.
הלוא אם אינני חשה היום, יום לפני הטיפול הבא, חזקה כמו ביום לפני הטיפול הקודם, הרי אומר הדבר שאני מתחילה מנקודת פתיחה נחותה.
ריאליסטית כזו אני, אנליטית, פיזיקאית בנשמה כנראה, מחשבת גבהים, נקודות התחלה ואנרגיה פוטנציאלית שתהפוך בפונקצית התמרה מפלצתית לאנרגיית התשה של תופעות לוואי.
נשמע לחלק מכם כמו סינית?! – לא נורא. תסבלו קצת איתי. סולידריות חברתית.
אבל אולי אני מסתכלת על זה לא נכון. אולי אם ניצמד לפיזיקה של ניוטון, דווקא מנקודת התחלה נמוכה יותר, יש הרבה פחות ליפול ובמהירות הרבה פחות גבוהה, כך שאולי ההלם יהיה פחות? אולי דווקא יהיה פחות נורא? אולי החבטה תכאב פחות?
לא היתה לי הפוגה אמיתית, כמו שרציתי, כזו שנותנת למלא את הריאות בחמצן נקי מסרטן בשביל להילחם, בשביל להתמודד, בשביל לשרוד את הקשיים, בשביל לנצח.
אבל התברכתי בגברים חכמים סביבי, גדולים כקטנים, שידעו לתת לי את הכח, את המיקוד ואת המילים הנכונות כדי להרים את עצמי יום לפני הטיפול למחוזות החוסן של הנפש,כדי לענות לעצמי איך אשרוד את הזוועה הזו.
אישי, ששורשיו חזקים ויציבים להפליא, בתוך החיבוק, הליטוף וניגוב הדמעות מיקד אותי לשני עקרונות משמעותיים:
הראשון והקשוח – "אין לך ברירה".
השני, כמו מכונת זמן, הוא החזיר אותי לפגישה הראשונה עם האונקולוגית שלי. שם היא שאלה אותי בתחילת השיחה, מה אני יודעת עד עכשיו.
ידעתי שהיא מתכוונת לפרטים רפואיים על סוג הגידול וכו' ודווקא מולה, על שפת גופה החתומה והממלכתית, על מעמדה ויוקר זמנה מול מטופל, ברח לי משפט אינסטנקטיבי מבלי שאשלוט בעצמי – אני יודעת שאני רוצה לחיות.
אז משהו השתנה מאז? שאל אותי אסף.
לא, עניתי לו ובעיקר לעצמי. משננת את הרצון הזה שלי שאולי נמחק תחת הזיות הההתייבשות והכאבים והחולשה והשלשולים וההקאות וגלי החום והעיניים היבשות כמדבר או דומעות ללא הפסקה עד שהמטרה נראית מטושטשת כמו כל הדברים האחרים.
אבי ומורי, שתמיד היה עבורי אוזן קשבת ומקור להתעודדות במצבים קשים, וכיום ביתר שאת, אמר לי את המשפט הנוסף שהצטרף ללוח ליבי:
אנשים עשו ועושים דברים גדולים בזכות הרוח ולא בזכות הכח.
והוסיף להראות לי שוב את רשת הבטחון שלי, רשת התמיכה, "יש לך חברות וחברים טובים ומשפחה אוהבת ובעל תומך וילדים שנותנים לך את הסיבה לקום בבוקר גם כשקשה"
נשמתי את דבריו לתוכי.
ילדי הקסומים, הגברים הקטנים של חיי, העניקו לי את התמיכה שלהם בדרכם המיוחדת, במעשים וללא מילים.
באחד הערבים, בזמן התארגנות הערב, הרגשתי כל כך רע, שאסף נרתם לצידי בחדר השינה כשכל הגוף שלי רועד ללא שליטה, והם בינתיים השתובבו בסלון.
הרגשתי לא בנח שאני גוזלת אותו מהם כשהם צריכים את הסיוע שלו להתארגנות. ואסף, ברוגע מעורר הערצה, מפוצל בין שני ילדים וגריאטרית אחת, אמר שהם יכולים להמתין ודבר לא יקרה. הנחתי להעצמי להפסיק להיות המנהלת, המפקדת, ההיא ששולטת בכל, חוץ מברעידות גופי והתכרבלתי בו.
יותם נכנס לחדר השינה וניצלתי את ההזדמנות לומר לו שאני מרגישה מאד רע ושאבא עוזר לי כרגע ואשמח אם הם יצליחו לקדם את ההתארגנות בעצמם.
משהדלת של חדר השינה נסגרה, הילדים חברו יחד, בפיקודו של יותם, שקילח את סער והלביש אותו וצחצח לו שיניים והכניס אותו למיטה והקריא לו סיפור לפני שינה, ובאותה עת התארגן לגמרי גם בעצמו והעניק לי את האבא שלהם, שיוכל להיות לחצי שעה, רק בן הזוג שלי ולתת לי נחמה ברגע משבר.
ההתגייסות הזו של שניהם, ריגשה אותי והציגה לי שוב, עד כמה כולם, מקטן ועד גדול מתגייסים עבורי, כך שאני חייבת להתגייס חזרה עבורם.
והיום, עת שהתיישבתי לכתוב, דבר שכמעט ונבצר ממני לעשות כל התקופה, החלטתי שזו הרמת דגל המרוץ לקראת מחר.
ואין דרך טובה יותר להתחיל את המרוץ מאשר עם הסיסמא של "קרמבו" מהסרט* "מבצע סבתא":
"אתה מתחיל בהכי חזק שלך, ואז אתה מגביר"
התחלתי בהכי חזק שלי, ועכשיו אני מגבירה.