עם יד על הלב- מה את נוטה לספור, את ה"יש" או את ה"אין"?
אני מודה שאני מתמודדת עם הנטיה לספור את ה"אין", וזו נטייה שלובשת כל מיני תחפושות כמו
" חבל ש.." , "הייתי צריכה ל…" וכדומה..
בפרשת בשבוע "שלח לך" מצאתי שגם משה מקבל שיעור בעניין, והנה איך "עליתי" על זה:
בפרשה משה מתבקש לשלוח 12 מרגלים לתור את הארץ המובטחת.
זה בהחלט מעורר אצלי סימן שאלה.
הלא זוהי הארץ המובטחת. היא הובטחה לעם ישראל.
מה טעם לרגל ולבדוק מה טיבה?
ועוד תמיהה מתעוררת כשאני קוראת את הפסוק הבא בקריאה קרובה:
וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
מה טעם שלח- לך?
למה לא בפשטות : שלח אנשים ויתורו את ארץ כנען?
מה התפקיד של ה"לך"?
צירוף המילים "שלח לך" מצלצל באזני מוכר.
אני שומעת בו הד לביטוי "לך-לך….אל הארץ אשר אראך" שציווה אלוהים את אברהם.
על פי הפרשנות החסידית- ה"לך לך" מתפרש כ לך אל תוך עצמך.
המסע החוצה מבית אביך אל הארץ אשר אראך- הוא גם מסע של חיפוש פנימה.
אז מה פירוש ה"שלח לך"?
בעצם מה טעם הפקודה האלוהית למשה לשלוח שליחים לתור את הארץ המובטחת?
בשביל מה?
אולי גם כאן אפשר לפרש את ה"לך" כהוראה אישית למשה לתור את הארץ הפנימית שלו?
לבדוק מהם הכוחות שמשתקפים אצלו?
לבדוק מהם הקולות המובילים אותו, האם הם הקולות המחלישים או הקולות המחזקים?
כשאני קוראת את הדיכוטומיה (טוב-רע, שחור-לבן) בהוראה שנותן משה ל"מרגלים":
וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא; וְאֶת-הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ–הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב. וּמָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ–הֲטוֹבָה הִוא, אִם-רָעָה..הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה, הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן (שם יג 17-20)
זה מחזק אצלח יותר את התחושה שיש לחפש משמעות במישור הנסתר של הסיפור, ולפרש זאת באופן מטאפורי. ההנחה שלי שלא מדובר פה רק בעובדות אודות משלחת תמימה שצריכה להביא דוח התרשמות אובייקטיבי אלא בבדיקה מסוג אחר, פנימי יותר.
יש לזכור שפרשת "שלח לך" מגיעה מיד אחרי פרשת "בהעלותיך" בה משה מגיב באופן מאד קיצוני לתלונות של העם ומתלונן בעצמו באזני ה':
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ: לָשׂוּם, אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה–עָלָי. יב הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה–אִם-אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ: (במדבר יא 10-15)
אז אולי ניתן להבין גם את ה"שלח לך" כציווי של ה' אל משה לבדוק את כוחותיו הפנימיים.
לבדוק למי הוא נותן את המושכות בידיים, למתלונן או למאמין?
אולי זה סוג של מבחן למשה. ניסיון לבדוק למי הוא יאמין בסופו ל דבר?
לקולות החיוביים של כלב (שכולו לב) ושל יהושוע( ה' יושיע) שהם הכוחות החיוביים הנמצאים במיעוט? או לקולות השליליים הנמצאים ברוב?
האם הוא יספור את ה"יש" או את ה"אין"?
סיפור השליחים שיצאו לרגל את הארץ משקף גם עבורי מראה מאד מציאותית!
להישאר ביכולת לספור את היש זו מטרה רוחנית נעלה.
אני עובדת הרבה כדי לאמן את עצמי להיות שם.
זה אחד הדברים שאני אוהבת בספור הזה, שהוא שהוא נוגע בחולשה אנושית כל כך מוכרת.
והסיפור לא מיפה אותה. השליחים רואים את כל התמונה במלואה:
הם רואים גם את היש וגם את האין, וזה מתבטא באופן שבו הם מכנים את הארץ
המובטחת:
"ארץ זבת חלב ודבש" מחד ו"ארץ אוכלת יושביה" מאידך.
אלא שהרוב נתנו לאין, לחסר, לצבוע את כל התמונה. הם נכנעו לכוחות המרפים, הקשיבו
ללחשים המחלישים של הספק (בתוכם) ולא לקולות המחשלים והמחזקים. הם איבדו אמונה.
כל כך מובן לי למה 10 מתוך ה12 רואים את החסר ורק שניים רואים את המלא.
וכל כך ברור שהשניים הללו הם אלו שמקבלים את התמיכה האלוהית ומורמים על נס.
מברכת אותנו ביכולת לראות את הכוס המליאה ולחזק את האמונה בטוב וביש,
לספור את המלא ולא את החסר, ושהסיפור הזה, ישמש תזכורת בריאה למי שתופס את עצמו לפעמים מועד.