אחד המשפטים שנתקלתי בהם מתישהו הולך כך (בתרגום חופשי מאנגלית): "את חושבת שהרפתקה היא מסוכנת? נסי שגרה. היא קטלנית. "
השגרה הזו, המוכרת לרובנו, זו המאכלת כל חלקה טובה בחלומות הילדות שלנו, בשמחת החיים ולעתים גם בשפיות שלנו, אכן יכולה להיות הרסנית.
בהזדחלות איטית, בהתגנבות יחידים, השגרה מקבעת אותנו למקומנו, נוטעת בנו פחדים, ספקות וחרדות. אלה ממסמרים את רגלינו חזק למציאות השואבת, לאדמה הקשה, המחניקה את שאיפותינו הכמוסות ורצונותינו המתוסכלים.
בחודשים האחרונים, כאשר אני משתפת אנשים בתכנית שלנו לקחת פסק זמן משגרת החיים ולנסוע לטיול בחו"ל למשך כמה חודשים, התגובות נחלקות לשניים. אלו הפוערים עיניים בהתפעלות, מרביצים איזו קללה אוהבת ואומרים "יאא, איזה אומץ. כל הכבוד לכם. אני לא הייתי מעז/ה". בקצה השני של הסקאלה, נמצאים אלו אשר גם פוערים עיניים אך בזעזוע של " השתגעת?! מי לוקח ילדים להודו?" וממטירים רצף של שאלות, שמהן אני אמורה להבין לבד את כל הסיבות למה לא.
אחד הסרטים שאני אוהבת להמליץ עליו לכל מיני "דובי לא-לא" שאני פוגשת במהלך החיים, הוא Yes Man עם ג'ים קארי המופלא. תקציר הסרט הוא איך אדם, שנהג לסרב באופן אוטומטי לכל הזדמנות שנפלה בדרכו, מחליט לעשות שינוי ולהגיד כן. להכל. אז נכון שקורים לו דברים מופרכים, כי זה ג'ים קארי. אבל כמה דלתות נפתחות בפניו, וכמה הוא לומד, וכמה אנשים מעניינים ומרתקים הוא פוגש, ואהבה…
אני לא מרגישה אמיצה. האמת היא שאני מאד חוששת, וודאי לאור התפשטות הקורונה, אבל לא רק, מהרבה דברים. מצד שני, אני מרגישה שכך לא אוכל להמשיך יותר, רק מכוח האינרציה. יש לי צורך לומר לעצמי, הנה, חלמת וגם הגשמת. הצבת לעצמך אתגר ועמדת בו.
כשאנשים אומרים לי (אלה מהצד המתפעל של הסקאלה), וואו, איזה דבר מדהים את עושה עבור הילדים, אני אומרת, זה לא בשבילם, זה בשבילי. זה שלי.
המנטרה שלי בחודשים האחרונים (ותודה לפינטרסט): אם לא טוב לך איפה שאת, זוזי! את לא עץ.
מזמינה אתכם להצטרף אלי למנטרה. אין זמן טוב יותר לטלטל את שגרת חייכם, מאשר עכשיו. אפילו אם רק במעט.
שיהיה סופ"ש חמים ונעים,
שיר
