ארץ נהדרת

את החופשה בפוקט תכננו כשלוטם היה בן פחות מחודש, עת התבשרנו שאמא של אורן מגיעה לביקור, אחרי שאמרה שהשנה היא כבר לא תגיע. אצל שרה, אין סינגפור בלי תאילנד, זה בגדר אחד פלוס אחד של רמי לוי רק בלי הקוטג'.
לא אכפת לה לאיזה אי ניסע, כל עוד החופשה מתחילה בשם של מקום שמתחיל במילה "קו" (KOH) – אי בתאילנדית.
אז נסענו לפוקט…..
בזמן תכנון החופשה, לא הצלחנו לדמיין בכלל איך לוטם יראה בזמן שניסע (חתיך עם עיניים כחולות הורסות), איך הוא יישן (מעט מידי בלילה), איך נסתדר עם האופרציה של שלושה ילדים צעירים, פלוס אמא מינוס עוזרת (לא רע בכלל) ומה יוליד יום (יום נוסף, כנראה).
בזמן הזמנת החופשה, פוקט נראתה רחוקה, כפי שתאילנד תראה כשנחזור לארץ, אבל בכל זאת לחצנו על submit באתר הטיסות הזולות של טייגר.
השלב הבא היה להזמין חדר שיהיה מספיק גדול לחמישתנו, ל"בוגבו" של לוטם ולשתי המזוודות והטרולי שליוו אותנו.
מאז הגענו לסינגפור, אנחנו שומעים על מלון ידידותי לילדים בשם "sunwing", אז החלטנו שהפעם אנחנו באמת חייבים משהו כזה.
למרות האזהרות של מספר ישראלים פה על האי (הסינגפורי) שמדובר בלא יותר מארוח קיבוצי באחד הקיבוצים העניים בעמק בית שאן, המלון התגלה כמציאה אמיתית וכלל אפילו שוקו מעולה בארוחת הבוקר, שלא היה מבייש את קיבוץ יטבתה.
הילדים אכלו חינם במסעדות המלון, כל עוד מבוגר אחראי (?) אכל איתם, כמות הבריכות היתה מרשימה וכללה שתי מגלשות מים נחמדות ובר הממוקם במים, והחדר היה ממוקם בקומת הקרקע עם יציאה מהירה לבריכה והוא הכיל עגלה, אמבטיית תינוק, טרמפולינה, שרפרפים לילדים כדי שיגיעו לכיור, מיקרוגל ומקרר. תענוג אמיתי למשפחה וסיוט לזוגות.
הרזורט הכיל גם המון רוסים ושוודים, מה שגרם לאורן ולוטם להרגיש בבית, ולי , ליהלי וללירי להרגיש כמו בסלוניקי של שנת 1942, רגע לפני הטרנספורטים לפולין.
כל הפעילות במלון התנהלה בשפה השוודית, כולם היו בלונדינים עם עור קרקפת ורוד וגוף אדום מחשיפה ממושכת (של קצת יותר משעה) לשמש. לנשים בקיני היה בגדר חובה וגוף שגם אחרי שני ילדים נראה כמו בן דוד של היידי קלום. למעט סניף איקאה שהיה חסר, השוודים הרגישו בבית.
חוץ מהם היו גם רוסים, הערסים של אירופה, שהזכירו לנו, הישראלים, את הבית. הדבר היחיד שחסר לנו להשלמת התמונה היה סניף של "מגה בול" עם לודה כקופאית וולדה בעמדת הנקניקים.
5 ימים עברו ביעף, יכולנו כבר לתזמן מתי לוטם יישן את שנת הבוקר שלו, בה נהגנו להשאירו עם סבתו, שצלתה את עצמה לדעת תוך כדי קריאה של "חמישים גוונים של אפור". בסוף החופשה והספר גם הגוף שלה החליף איזה 50 גוונים.
כל אחד כבר התביית על אותם פריטים בארוחות – אני – ירקות חתוכים, לחם שחור קלוי, גבינת שום שמיר וקפה, אורן – גם פנקייקס ושרה – ביצי עין, בייקון וקרואסונים, מה שנקרא – "בוקר בריאות"!
היתה לנו שגרה מבורכת שכללה ארוחות טובות, שינה (קצת פחות טובה) ואפילו התעמלות בוקר בבריכה עם מדריכה מטעם המלון ואז – הגיע היום החמישי….
בטיסה חזרה לירי ויהלי (ילדי מחלקת העסקים) ביקשו שמיכות כי היה להם קצת קר על המטוס. אורן הזכיר להם שזו טיסת בדג'ט ואמר שיהיה להם מזל אם יקבלו כוס מי ברז ללא תשלום נוסף. חיממנו אותם באמצעות קצת רינת ויויו במחשב, ומאז לא שמענו מהם עד הנחיתה.
נחתנו בסינגפור ב – 23:00 לסדר מופתי: שנייה וחצי בהגירה, עוד 2 דקות על המסוע של המזוודות ושנייה נוספת בתור של המוניות בשל הקדימות שקיבלנו כהורים לתינוק. אחרי רבע שעה מצטברת מרגע הנחיתה כבר היינו על מונית בדרך הביתה (וגם זה בגלל עיכוב שנגרם עקב העישון של שרה).
ביום למחרת כבר חזרנו לעבודה. תאילנד נראתה כמו חלום רחוק ורק פסי השיזוף (של הבגד ים השלם כמובן) הזכירו שאתמול עוד התלבטנו בין שייק קוקוס למנגו. ריח קרם השיזוף הוחלף בבושם, הכפכפים הוחלפו בנעלי עקב וארוחת הבוקר נאכלה בחטף בדרך לאוטובוס.
בגד הים חזר למגירה ויחכה שוב לשמש הסינגפורית שבזמן האחרון מפסידה בקרב למונסון המקומי.
מזל שכל עוד אנחנו גרים בחלק הזה של אסיה, תאילנד נמצאת במרחק של שעה וחצי טיסה בלבד והפנטזיות על חול לבן, ים כחול ועץ קוקוס מתממשות לפחות פעם בשנה.
כשנחזור לישראל נצטרך להמתין שהילדים יהיו תרמילאים כדי לשוב ולפקוד אותה או מקסימום לחכות לפנסיה (מה שיבוא קודם). ועד אז אנחנו מזכירים לעצמינו השכם והערב שיש לנו ארץ נהדרת (סינגפור)!